מאגר סיפורי מורשת

שמעון כהן מ"בצרה" שבעיראק עד לראשון לציון

נולדתי בשישה למרץ בשנת 1944 בעיר "אישאר" שבמחוז "בצרה" בעיראק לאמי ריינה ולאבי מנשה . אני בן חמישי מתוך סך של תשעה אחים ואחיות ואח תאום לאחי אדוארד המכונה "אדי". לאבי הייתה בעיראק חנות ליבוא כלי בית מסין ויפן ואמי הייתה עקרת בית.

בעיראק גרנו בבית מפואר דו קומתי , בקיץ היינו עולים לישון בגג כשהמיטות מכוסות ב"כילות". במסגרת פעילות החנות של אבי, היו לו חברים רבים , ערבים מבני המקום שהיה להם בוסתנים ויחידות קרקע לעיבוד חקלאי , כל ביכורי פרי או ירק שהיו יוצאים לשוק , היו מביאים לאבי במתנה. לאבי היה אח שהיה בנקאי ראשי בבנק "עותמאן" ולו ולאשתו לא היו ילדים. עקב כך, שתי המשפחות גרו בבית אחד בעל עשרה חדרים , מול ביתנו גר ערבי בעל ממון, אשר במהלך השנה נסע למכה וחזר כחאג'.

בעת חזרתו, ערכו לו מסיבה גדולה והשתמשו בחצר של ביתנו לאירוח האורחים המוזמנים. אבי ודודי נהגו להאזין לרדיו "קול ישראל" על מנת להתעדכן בחדשות ארץ ישראל, בשעת ההאזנה היה נהוג לסגור את כל החלונות ולהגיף את התריסים על מנת ששכנינו הערבים לא ישמעו זאת.

בעקבות מלחמת השחרור שארעה בארץ בשנת 1948 , הורי קיבלו החלטה ממניעים ציוניים לעלות לארץ ישראל. בשנת 1950 הורי מכרו את הבית בעיראק ועברנו לגור בדירה שכורה עם חצר בעלת מפל מים .

הורי נתנו את תכשיטי הכסף והזהב של המשפחה לבני הדוד שעלו לארץ דרך פרס בשנת 1950. הדודים הגיעו לארץ והורי ביקשו מהם לרכוש לנו בית בארץ באמצעות הכספים שנתנו להם. הדודים השתקעו בעיר נתניה ורכשו לנו וילה, אך חברים שלהם הציעו להם בשעתו להרוויח 500 לירות והם מכרו את הוילה וקנו לדודי חשוכי הילדים דירה של 2.5 חדרים בנתניה בקומה רביעית (ללא מעלית כמובן) .

בשנת 1951 עלינו לארץ , בהגיענו לנמל תעופה לוד, ריססו את ראשנו בDDT , אחי התאום אדוארד התנגד בכל תוקף שירססו אותו ולבסוף לא ריססו אותו. משדה התעופה הועברנו למעברת "שער עלייה" ליד חיפה, שיכנו אותנו באוהל, הורי לא הסתגלו למגורים באוהל ופלשנו לדירה נטושה ב"שער עלייה". לאחר חודשיים המדינה פינתה אותנו מהדירה אליה פלשנו והועברנו למעברת "פרדס – חנה" במעברה שיכנו אותנו באוהל ענק שבו התגוררו תשע משפחות !

לאחר מספר חודשים, עברנו למעברה ב"באר יעקב" , גם שם גרנו באוהל. בשנת 1953 היה חורף קשה בארץ, באמצע הלילה האוהל נסחף עם כל הגשמים העזים שהיו. לאחר מכן, שיכנו אותנו ב"פחון" בבאר יעקב ולאחריו עברנו ל"כפר אנה" (כיום אור יהודה)

בכפר אנה שוכנו בצריף ושם נולדה אחותי הצעירה- לילי. לילי היא הילדה היחידה שנולדה בארץ בבית חולים, כולנו נולדנו בבית עם מיילדת . אמי שהתרגלה לחיות בעיראק בחיי פאר והדר נאלצה כל השנים האלה לחיות בדוחק, תוך שהיא מגדלת את כל ילדיה בתנאים דלים אלו.

בכל הזמן הזה בארץ, אבי לא עבד ומשך את חסכונותיו שהיו מופקדים, כאמור, אצל הדודים. בשנת 1954 דודי – אלברט, הציע לאבי לרכוש עסק "צלמניה" ומגרש של 3.5 דונם בבני ברק ברח' רבי עקיבא בסך 3.5 א' לירות. כשאבי הלך לבני הדודים לבקש את הכסף שהפקיד אצלם טרם עלייתו לארץ, הם שכנעו אותו שלא לעשות את העסקה (טעות, טעות גדולה) בטענה שכמשפחה מרובת ילדים כדאי לו להישאר במעברה ולהמתין עד שהמדינה תתן לו את האפשרות להקים מכולת. (דבר שבסופו של דבר לא יצא לפועל, עקב טרפוד של בת משפחה שישבה בוועדה וציינה שאבי הינו בעל ממון ולכן לא זכאי לקבל את המכולת)

בשנת 1956 עברנו להתגורר בתל אביב בשכונת "מנשיה" בבית גדול עם עוד שלוש משפחות . לנו הוקצו שני חדרים , שירותים נפרדים בחצר ופינת מקלחת. אבי באותה תקופה עבד בעיריית גבעתיים במחלקת הגינון , בעקבות העברתנו מכפר אנה לתל אביב הוא פוטר.

עקב המצב הכלכלי הקשה בבית, נאלצתי להתחיל לעבוד כבר בגיל 14 במחלקת המים והמאור של עיריית תל- אביב, שם עבדתי עד גיל 17 . בגיל 17 התחלתי לעבוד בבנק לאומי בתור נער שליח, באותה תקופה כל המשפחה עברה לגור בדירת 2 חדרים בבת- ים. במשך השנים קודמתי עד לתפקידי ניהול בכירים בבנק.

בשנת 1971 הכרתי את בת זוגתי, אשתי לעתיד- דליה והתחתנו באולמי "היכל הפאר" . בשנת 1972 נולדה בתי הבכורה – גילת ובשנת 1975 נולד בני מני. (מנשה) בבנק השתכרתי יפה ונהגתי לצאת לבלות עם דליה בחו"ל (פיצוי על שנות העוני והדוחק במעברות) מימנתי לימודים באוניברסיטאות לשני ילדי.

לאחר 41 שנות עבודה בבנק, פרשתי בגיל 58 והתפניתי לגדל את נכדי הבכור – אופק, ביחד עם אשתי – דליה. בשנת 2007 נולדו לי עוד שני נכדים תאומים (מבני מני) : איתי והראל. בימים אלו אני מצפה לנכד נוסף מבתי גילת ונהנה לראות את נכדי אופק גדל ומתפתח.

אני מאחל לי ולדליה, בריאות ואריכות ימים ומודה על הזכות שניתנה לי להשתתף בשיעורי ה"קשר הרב דורי".