מאגר סיפורי מורשת

ילדותי הייתה מאד מאושרת ושמחה, עד שפרצה מלחמת העצמאות. באותו הלילה (17.5.48) הלכנו לישון כהרגלנו בבית הילדים שבקיבוץ, ונערכה שיחת קיבוץ על המצב הביטחוני בנגבה לאור אפשרות שתפרוץ מלחמה עם הערבים. תוך כדי השיחה הגיע שליח מהמטה בגדרה (צבי הרפזי חבר נגבה) והודיע לחברי הקיבוץ שחייבים להוציא את הילדים הלילה מנגבה, למקום יותר בטוח. ההתלבטות של החברים והחברות הייתה קשה מאד. חלק מהם לא הסכימו לקבל את ההחלטה לפנות את הילדים מנגבה. הייתה חרדה גדולה להישאר בקיבוץ בלי ילדים. למרות ההתלבטות התקבלה ההחלטה להוציא את הילדים למקום מבטחים.

 

כל ההורים התפזרו, כל אחד לילדו על מנת להודיע לו את ההודעה ולהיפרד. לנו הילדים נאמר שאנו יוצאים לטיול לילה וכל ילד התבקש לקחת איתו חפץ היקר לו ביותר (בובה, ספר…) על יד המגדל חיכו לנו אוטובוסים משוריינים ושם נפרדנו מההורים. אני הייתי בת שמונה וחצי ואיתי יצא גם אחי יצחק שהיה אז בן שנתיים. הוריי נשארו בנגבה כי אימי הייתה קשרית באלחוט (מורס) ואבי היה מהלוחמים שנשארו להגן על הבית. ההחלטה הייתה שיחד עם הילדים יוצאות רק המטפלות ונשים בהריון או עם תינוקות.

 

יצאנו לדרך כשאנו עדיין לא יודעים את הסיבה האמתית ליציאה. הדרכים היו מאד קשות, עברנו את כפר ורבורג ושם הגענו לגשר והשיירה נעצרה. הגיעה הודעה לפלמ"ח ששיירה של משאיות מצריות עם נשק וחומרי חבלה אמורה לעבור על הגשר לכיוון תל אביב ולכן הכינו את הגשר למצב שיתפוצץ כשתעבור עליו שיירת המשאיות המצריות. לפתע פתאום שמע אחד החבלנים מהפלמ"ח בכי של תינוק מכיוון המשאיות. מיד ניתנה הוראה דחופה לא לפוצץ את הגשר כי "אני שומע בכי של תינוק". אז המשיכה השיירה עם הילדים מנגבה לחצות את הגשר בשלום והגענו בלילה לקיבוץ גבעת ברנר.

 

אחרי שבוע עברנו להרצליה וגרנו בבית ספר "ויצמן" שלשם הגיעה אימי, לאחר שנפלה החלטה שלא משאירים ילד יתום ללא אחד מההורים. לאחר מכן עברנו לאזור נס ציונה (מושב בית עובד) ושם היינו קרוב לשנתיים כקיבוץ שניסה לתפקד ככל יכולתו בתקופת מלחמה. לכן, בזכות התינוק נקרא המבצע: "מבצע תינוק".

 

בנס ציונה הקימו החברים קיבוץ קטן למשך כמעט שנתיים. הילדים גרו לפי קבוצות בארמון של שייח ערבי שהיו בו חדרים גדולים וכל קבוצה קבלה חדר לעצמה בו ישנו ואכלנו. ההורים גרו בצריפים, שתי משפחות בחדר אחד. המחנך שלנו בכיתה א' היה בועז נוסבנד והוא נהרג במלחמה כשהוביל פצועים למקלט המרפאה. בשבילנו זה היה אבל גדול ועצב כבד כי אהבנו אותו מאד. ואז לכיתה ב' קיבלנו מחנך חדש בשם ישראל כץ.

 

בבריכת המים שהייתה בפרדסים של נס-ציונה שם למדנו לשחות ועשינו שם שיעורי התעמלות. על ידנו היה ארמון נוסף שבו שהו פצועים מהמלחמה עד שהחלימו. בחצר הארמון הייתה איילה שקראנו לה אראלה והיינו באים להאכיל אותה מדי כמה ימים. לאחר כמה חודשים הכריזו על הפסקת אש עם הערבים (הפוגה) ואנחנו הילדים הגענו לביקור בנגבה ההרוסה. הסתובבנו בין התעלות והמקלטים, ראינו חברים עצובים ומודאגים שניסו להתמודד עם המצב הקשה ולעודד אותנו. נגבה הייתה כולה חרושה בתעלות מתחת לאדמה. נשארו לזיכרון על האדמה שבעה עציי פיקוס שעד היום הם סמל לעמידה איתנה.