מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שבחרתי לספר לך אירע בתאריך 19 במאי 1948, ארבעה ימים לאחר שהוכרזה מדינת ישראל. המדינות הערביות השכנות לנו התנגדו להכרזה זו, ויצאו למלחמה נגדנו.

היה חשש כבד מאוד שהצבא המצרי יגיע לכפר מנחם (הבית שלי), וינסה לכבוש את הקיבוץ שלנו. היה ברור שהחברים המבוגרים צריכים להישאר להגן על הקיבוץ (צה"ל עוד לא היה קיים) וכל ישוב נאלץ להגן על עצמו. מתוך דאגה עמוקה לילדים הוחלט על "מבצע תינוק": הוצאת הילדים בחשאי מהקיבוצים הדרומיים והעברתם למרכז הארץ, בתקווה שלשם לא יגיעו צבאות הערבים.

בשעת בוקר מוקדמת התעוררתי עוד לפני בוא המטפלת להעיר אותנו, ונזכרתי מיד: "היום יש לי יום הולדת, אני בת 7". אחר הצהרים יחגגו לי יום הולדת בכיתה. מיד הפלגתי בדמיוני, מה אלבש? איזה מתנות אקבל מההורים, מהמחנכות וגם מהילדים? התחלתי לתכנן בראשי איזה משחקים אארגן ואיך אהיה מלכת המסיבה. "בוקר טוב ילדים, גם לפיל וגם לדוב" שמעתי לפתע את קולה של המטפלת שלנו מעירה אותנו במילותיה הקבועות, במבטא יקי כבד. כנראה שתוך כדי הרהוריי על יום ההולדת נרדמתי. קמנו, עשינו את סידורי הבוקר הרגילים ונכנסנו לכיתה. השיעור הראשון היה בכל בוקר שיעור חשבון. התקשיתי להתרכז בתרגילי החשבון, כי המשכתי להעביר בראשי את תסריט יום ההולדת שלי. סוף סוף נגמר השיעור והלכנו לאכול ארוחת בוקר. כל הזמן התאפקתי ולא הזכרתי את יום ההולדת שלי. רציתי בכל לבי שמישהו אחר – המורה, המטפלת, או אחד הילדים – יזכור זאת, אבל אף אחד לא אמר מילה. עם סיום ארוחת הבוקר הגיע חיים מילר, שהיה מפקד הקיבוץ. בלה, המורה שלנו, קראה לנו להתאסף בכיתה. הרגשנו שהולכים להגיד לנו משהו חשוב מאוד, אבל לא היה לנו מושג מה. התאספנו וישבנו שקטים ורציניים. חיים הסביר לנו שפרצה מלחמה עם שכנינו הערבים שמתנגדים בתוקף להקמת מדינת ישראל. הוא סיפר לנו שמתוך דאגה לנו הילדים, הוחלט להעביר אותנו למושבה "הדר" שבשרון, שם המקום יותר בטוח. חיים המשיך ואמר: "היום אחר הצהריים אתם נוסעים לשם". הילדים קבלו את ההודעה בשמחה והתייחסו לנסיעה כאל טיול (נסיעות, טיולים ובילויים היו דבר נדיר בימים ההם ועוררו התרגשות ושמחה ואילו המילה מלחמה לא אמרה לנו שום דבר). רק שני ילדים, יוסי ואני, פרצנו בבכי. אני בבכי חרישי כשהדמעות זולגות על לחיי: "מה יהיה עם יום ההולדת שלי? אף אחד לא זוכר אותי". יוסי בבכי גדול. יוסי, היה ילד חדש אצלנו, ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו בגולה, רק לא מזמן הגיע לקיבוץ, אומץ על ידי משפחת שביל והחל להתאקלם בחברת הילדים בקיבוץ והנה  – שוב מלחמה.

לאחר זמן קצר הגיעה אימא שלי (כנראה שההודעה על מבצע תינוק הגיעה אליה זה עתה). אימא חיבקה ונישקה אותי, איחלה לי "מזל טוב" והבטיחה שברגע שיתאפשר יבואו להדר ויחגגו לי יום הולדת. אחר הצהריים הגיעו כמה אוטובוסים משוריינים לקחת אותנו. כל ההורים עמדו ליד חדר האוכל ונפרדו פרידה נרגשת מילדיהם, ללא ידיעה מתי יראו אותם שוב. אמא נפרדה ממני ומאחי הצעיר, אביהו, כשדמעות עמדו בעיניה. אני רציתי להיות גדולה והתאפקתי מלבכות. אני זוכרת שקינאתי באחי בן הארבע על שאינו מבין וחושב שפשוט נוסעים לטיול. הנסיעה באוטובוסים המשוריינים הייתה נוראית, במקום חלונות הונחו לוחות ברזל, להגנה מפני כדורי רובים, כך שלא ראינו כלום, היה מחסור באוויר וילדים רבים הקיאו ובכו. לאחר זמן שהיה נראה לי ארוך מאוד, הגענו לתל אביב. בתל אביב עשינו הפסקה ושם, כאילו יד אלוהים הייתה בדבר, ראיתי את אבא שלי צועד לקראתי עם חיוך גדול, עם סנדוויץ' עשיר ביד ועם נשיקת יום הולדת חמה. אבא חזר והבטיח כי ברגע שיתאפשר יחגגו לי יום הולדת. הוא נפרד ממני בחיבוק חם ונסע חזרה לקיבוץ. החלפנו אוטובוסים לאוטובוסים רגילים, מאחר ויצאנו מהאזור המסוכן של צליפות כדורים לעבר מכוניות בכביש, ושמנו פעמינו  להדר. במושבה "הדר" (היום הוד השרון) התארגנו לחיים ללא הורים. נסעו עם הילדים רק כמה מבוגרים, עובדי החינוך ואימהות מניקות.

מסתבר שלילדים יש כוח הסתגלות עצום. למרות הריחוק מהבית ומההורים (וללא טלוויזיה ומחשב שבכלל לא היו באותם ימים), הצלחנו לחיות שם חיים מלאי עניין ומשמעות. לאחר כשבועיים בהדר, הגיעו יום אחד בהפתעה ההורים שלי עם עוגה וממתקים וחגגו לי את יום ההולדת המובטח. אחרי החגיגה ההורים שלי חזרו הביתה לקיבוץ. אנחנו הילדים נשארנו בהדר עוד חודשים ארוכים, בערך חצי שנה, ורק אז, כשנגמרה המלחמה, חזרנו הביתה.

הזוית האישית

הנכד יואב: זו הייתה חוויה מעניינת ללמוד על סבתא שלי, על המשפחה ועל החיים שהיו לה כילדה. שמחתי שסבתא הגיעה למפגשים של תכנית הקשר הרב-דורי בבית הספר ונהניתי מהם. אני מאחל לסבתא בריאות, אושר ושמחה.

סבתא מיכל: נהניתי מאד לשבת עם יואב ביחידות ולספר לו את הסיפור שלי, ושמחתי על ההזדמנות לעשות זאת. אני רוצה להגיד ליואב שאני אוהבת אותו ומאחלת לו כל טוב בהמשך הדרך. אני מקווה שיתעניין בלימודים וגם בעבר, בהווה ובעתיד.