מאגר סיפורי מורשת

אמי סיפרה לי שלפני שעלינו לישראל, גרנו בעיר בנגאזי שבלוב. מצבנו הכלכלי היה טוב ולאבי היו עסקים, היה לו שותף ממצרים בשם בן עלי. אבי היה נוסע למצרים ומביא סחורות כגון נעליים, אופניים, צעצועים ועוד. הוא היה מאחסן את הסחורה במחסנים שלו ומשווק אותה לחנויות ואנחנו חיינו ללא מחסור.

ערב אחד אבי נעל את המחסנים והלך הביתה. בדרכו שמע מטוסים חגים בשמיים, ולפתע ראה פצצות נופלות מהמטוסים. הוא התחבא במקום מסתור עד שהייתה הפוגה. הוא רץ הביתה, הוריי נעלו את הבית וכיבו את האורות וישבנו בשקט. פתאום דפקו לנו בדלת, אבי פתח את הדלת וראה את שני חבריו, הם סיפרו לו שכל המחסנים שלו עולים באש, ואז אבי הבין שמלחמת העולם השנייה התחילה.

האיטלקים גרמו לסבל רב בקרב היהודים בלוב. בזמן המלחמה אספו את כל היהודים והכניסו אותם למחנה ריכוז ענק. שם הם סבלו המון והאיטלקים שלטו בהם והעבידו אותם בעבודות פרך. ערב אחד אמי לא נרדמה ופתאום ראתה מרחוק אורות, היא הייתה אישה מאד אמיצה ואף פעם לא פחדה, היא התגנבה החוצה וראתה ג'יפ, היו בו שני חיילים אנגלים שירדו וקראו לאמי לבוא, היא ניגשה אליהם והם שאלו אותה מה קורה במחנה, אם יש להם אוכל ושתייה – ואמי סיפרה להם שהמצב לא טוב, שיש לה תינוקות שהיא צריכה להניק אבל אין לה חלב, ואז הוא הוציא סדין גדול, פרש אותו על הרצפה ומילא אותו בשוקולדים, אבקת חלב ומנות קרב של חיילים, ואמר לה "מחר בבוקר נגיע למחנה ואל תספרי שפגשת אותנו". הוא קשר את הסדין עם המוצרים ואמר לה "רוצי כדי שלא יראו אותך" ואז היא נכנסה לביתן ואבי כעס כי הוא פחד שהאיטלקים יהרגו אותנו. היא החביאה את המוצרים והלכה לישון. בבוקר הגיעו האיטלקים עם אלה, התחילו לחקור את כולם ולשאול האם היו פה חיילים או שראו מישהו בלילה והתחילו להכות אותנו. האיטלקים ראו סימנים של רכב וכך הבינו שהאנגלים מגיעים, הם עזבו את המקום וברחו.

בשנת 1949 עלינו לארץ. אני נולדתי בשנת 1945 בבנגאזי, ואני לא זוכרת שום דבר מהעיר כי הייתי קטנה מאד.—

עלינו לארץ באנייה גלילה, זכור לי שלאחי הבכור היה כלב קטן ושחור שהוא לא רצה להיפרד ממנו, הוא היה ילד קטן והוא בכה מאד. דודה שלי הכניסה את הכלב לבגד שלה ועלתה אתו לאונייה.— הכלב היה גור והתחיל ליילל ואז קראו ברמקול "למי יש כלב באנייה?" ודודתי הניקה אותו עם בקבוק כדי שלא יבכה, לבסוף הגענו אתו לארץ והשמחה הייתה רבה כי הכלב נשאר איתנו.

החיים במעברה—

הגענו למעברת פרדסיה, היינו חמישה ילדים, גרנו באוהל, לא היו לנו מים והיינו צריכים ללכת לפרדסים לסחוב דליים לאוהל. השירותים הציבוריים היו רחוקים מאד ואבי בנה בחצר שירותים. היו לנו מנורות מנפט שהיינו מדליקים בלילה. אני זוכרת שאמי הייתה מבשלת על פתיליות, והייתה מכבסת בקערה גדולה בידיים. היה מאד קשה ואבי רצה לעזוב את הארץ ולנסוע לאיטליה. אבי היה סוחר גדול בלוב ובעל עסקים גדולים ולכן הוא לא הצליח להתאקלם פה. אמי התנגדה ונשארנו בארץ. גרנו באוהל 11 שנים! אני זוכרת שבשנות ה50 ירד שלג חזק והאוהל נפל עלינו. האחראים שלפו אותנו מתחת לאוהל כמו סרדינים.

המעבר לנתניה—

לאחר 11 שנים במעברה, הממשלה החליטה להעביר את כל העולים לשיכונים בנתניה. את משפחתי העבירו לרחוב טרומפלדור בנתניה. קיבלנו דירה בת שלושה חדרים. אבי קיבל עבודה בלול בתפקיד איסוף ביצים במושב אבן יהודה. אמי יצאה לעבוד בבתי הבראה של ההסתדרות בתור טבחית. העיר הייתה שונה מהיום, היו בתים נמוכים, הכבישים לא היו מסודרים והעיר לא הייתה מפותחת. אנחנו הילדים התפתחנו עם העיר.—

אחיי גדלו והתגייסו לצה"ל והשתתפו במלחמת ששת הימים. אמי הייתה לחוצה כי היא לא הייתה רגילה שהילדים שלה נלחמים במלחמות. במשך השנים אמי התרגלה למצב הזה. אחיי הלכו למילואים והשתתפו במלחמות נוספות ועם כל הדאגה של אמי, היא הבינה שבשביל לחיות בארץ ישראל, אלה התנאים.—

סיימתי כיתה ח' ולא רציתי להמשיך ללמוד – ואני מצטערת על זה עד היום. הוריי כעסו מאד שלא רציתי להמשיך ללמוד. הלכתי ללמוד ספרות בתל אביב. אחרי הקורס, אחי הגדול פתח מספרה בנתניה ואני ואשתו איבון עבדנו במספרה.

בגיל 17 עזבתי את המספרה, ושוב הוריי כעסו. הלכתי לעבוד במפעל של אחי לפוליאסטר. על יד המפעל של אחי היה מוסך לצביעת מכוניות שבזמנו היה שייך לפינחס סאיג, שהוא היום בעלי.— כל בוקר פינחס, העובדים של אחי ועובדי המוסך היו הולכים לבית הקפה ואוכלים ארוחת בוקר וכך הכרתי אותו.

התחתנו בבית הכנסת של הרב שלוש בשנת 1965. אחרי שנה ילדתי את בני הבכור גבריאל, אחריו ילדתי את ויקטור ואת עופר, שהוא אביו של עידן, ואחריהם את יריב הבן הקטן. בגיל 30 הייתי אם לארבעה בנים מקסימים.— במשך השנים בניי התגייסו. היום כולם נשואים באושר וגם אנחנו מאושרים איתם ומהם קיבלנו את המתנות היקרות ביותר, שהם: דניאל ואמילי ילדיו של ויקטור, עידן, יובל וגל בניו של עופר, אביגיל בתו של גבריאל (ואחד בדרך) ודביר בנו של יריב, הבן הקטן שלי. אלה הם בני ונכדיי שאני אוהבת אותם מאד ומוכנה לעשות הכול בשבילם.—

בעלי התגייס לצה"ל והיה מפקד שריון. שנתיים לאחר שהתחתנו פרצה מלחמת ששת הימים והוא גויס למלחמה והוצב בחצי האי סיני. בשנת 1973, בזמן שבעלי שירת במילואים בסיני, פרצה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הייתה מאד קשה ולאחר ההפוגה העלו את בעלי לרמת הגולן במערכה נגד הסורים ולא ראינו אותו חודש וחצי. כאשר הוא חזר לחופשה לאחר חודש וחצי, ילדיו לא רצו לגשת אליו כי לא הכירו אותו,— בגלל שנראה שונה עם זקן והם פשוט נבהלו. לאט לאט הם חזרו לשגרה והוא חזר למילואים שנמשכו כשבעה חודשים. במשך כל התקופה נשארתי לבד עם שלושה ילדים קטנים (יריב עוד לא נולד) והיה קשה מאד להתמודד עם המצב.

ערב אחד ישנתי עם ילדיי ופתאום הייתה הפסקת חשמל, הדלקתי נרות כדי שהילדים לא יפחדו מהחושך, ונרדמתי אתם במיטתי. לפתע פתחתי את עיניי וראיתי אור חזק בבית, חשבתי שהחשמל חזר אבל אז הבנתי שהבית שלי עולה באש ואפילו השמיכות שכיסו את הילדים בערו! הייתי בשוק, לא הבנתי מה קורה, ואז הבנתי שחיינו בסכנה.— השריפה קרתה בשעה שלוש בלילה, בזמן שכל השכונה ישנה, באותו ערב היו רוחות וגשם חזק ובגלל זה השכנים לא שמעו את הצעקות לעזרה. התאפסתי על עצמי והתחלתי לזרוק את ילדי מהמיטה. ברחנו כולנו לחצר, בניי לא הבינו מה קרה. אף אחד מילדיי לא נפגע אבל אני קיבלתי כוויות ברגליים. כל מה שהיה בבית נשרף והשכנים התעוררו והתחילו לעזור, אבל זה היה מאוחר מידי ולא הצלחנו להציל את הבית. בהמשך הלילה הלכנו לגור אצל שכנה. בבוקר בעלי הגיעה לחופשה, ראה את הבית ולא האמין איך יצאנו ממנו חיים.—

לאחר תקופה שיפצנו את הבית והמשכנו בחיים הרגילים. המזכרות שהבאנו מלוב נשרפו בתוך הבית.— היות ולבעלי היה תפקיד חשוב בצה"ל ובכל חג היו מגייסים אותו, העברתי את רוב החגים לבד עם הילדים. בגלל שצה"ל לקחו את בעלי לשירות כמעט בכל חג, הם שלחו לי גלויות התנצלות וברכת חג שמח.—

בחדשות מדברים על המהפכה שמתרחשת היום בבנגזי, אז נזכרתי בסיפור של אמי: אחי היה בן עשר וקראו לו עמוס, אמי שלחה אותו לדואר לקבל מכתב רשום. הוא לקח את המכתב ויצא לדרך הביתה. בחוץ חיכו לו חבורת ערבים וביקשו ממנו לראות מהיכן הגיע המכתב, הוא סירב בתוקף, סגר את ידו חזק בצורת אגרוף על המכתב ולא נתן להם אותו. אחי פחד לתת להם לראות את המכתב היות והמכתב הגיע מהסבתא בישראל ובאותה תקופה הערבים התנכלו ליהודים. הערבים התנפלו על עמוס והיכו אותו. עמוס הגיע הביתה, כולו חבול ופצוע ובוכה. סיפר לאמי מה קרה ושניהם הלכו ביחד למשטרה. היות וההורים שלי היו ביחסים טובים עם המשטרה, כאשר אמי סיפרה להם את הסיפור הם עצרו מייד את הערבים. כאשר שאלו למה עשיתם את זה, הם אמרו שהוא הרביץ להם קודם. השוטר אמר איך יכול להיות שילד ירביץ לעשרה בחורים, הוא הכניס אותם לחדר, נתן לכל אחד מכות עם שוט והם בכו. אמי ועמוס חזרו הביתה.

סיכום

עידן: נהניתי מאד לשמוע את סיפוריה של סבתי מתקופת העלייה, על חוויותיה ועל חוויות משפחתה. הסיפורים היו מעניינים, מצחיקים ומרגשים. אסתר: נהניתי להיזכר דרך העבודה בילדותי ובהוריי. היה לי כיף לבלות עם נכדי ולכתוב ביחד אתו את העבודה.

נכתב בשנת 2011