מאגר סיפורי מורשת

משפחת טנג'י ידועה במרוקו כמשפחה של רבנים גדולים. אחד הרבנים המפורסמים הוא רבי שלמה טנג'י, שסופר עליו שהיה גדול בתורה וזכה ללמוד בלילות עם אליהו הנביא. מספרים שהמשרתת הערבייה בביתו של ר' שלמה גילתה וסיפרה עובדה זו ומיד לאחר מכן מתה. עוד סיפרו כי הצדיק ידע את יום פטירתו וחרט את תאריך הפטירה על אבן בצורת לב. האבן מצויה עד היום אצל בן דודי בירושלים. אומרים שלאבן זו סגולות מיוחדות ומספרים שאנשים המחזיקים בה ומבקשים בקשות שונות נענים על ידה. כמו כן הטלית שרבי שלמה התעטף בה נמצאת אצל אחד מנכדיו (בבית שאן) ועליה רקום "שמע ישראל".

יש לציין שהטלית היא בת יותר ממאה שנה, עשויה מצמר ולמרות זאת ריחה נעים והיא לא בלתה. הצדיק נפטר לפני מאה שנה בגיל צעיר ונטמן במרוקו. בן דודי העלה את גופתו לארץ באישור הרב עובדיה יוסף זצ"ל. כאשר ביקשו להעביר את הגופה יחד עם גופת אחיו ר' אברהם טנג'י, שתיהן  נמצאו שלימות שלא נגעה בהן תולעת ורימה. שני האחים טמונים בגבעת שאול בחלקת הצדיקים.

אבי התעסק במרוקו במסחר. היו לו סוס ועגלה והוא היה עובר מעיירה לעיירה ומוכר את מרכולתו. לאחר שנים של עבודה כרוכל, הוא עבר למקצוע הצבעות והתעסק בצביעת בתים. אימי היתה עקרת בית. את הירקות היא היתה קונה בשוק ואת הבשר מאחיה הקצב. אימי היתה מבשלת מאכלים מיוחדים ומאכלי ירקות ובשר טעימים. הורי היו אנשי חסד האוהבים לעזור לזולת. במיוחד הם אהבו לארח, אורחים רבים התארחו בביתנו. אני זוכרת שלא אחת הגיעו אלינו אורחים ללא הודעה מוקדמת ומסביב לשולחן השבת הסבו למעלה מעשרה אורחים שהגיעו בהפתעה.

בילדותי במרוקו אפשר היה לחוש את שנאת הערבים כלפי היהודים. פעם אחת אימי יצאה לקניות ואני ישבתי בחדר המדרגות בחוץ וחיכיתי לה אז הופיעה ילדה ערבייה והתנפלה עלי והרביצה לי. בארוע אחר אימי הוכתה קשה על ידי הערבים ובעקבות המכות היא אושפזה בבית הרפואה. לא אחת נחטפו בנות יהודיות. הערבים רצו גם לחטוף את אחותי הגדולה. הם אמרו לאבי שלא מגיע לו בת יפה כזו. ולכן נאלצנו לעבור פעמים רבות ממקום למקום במרוקו.

בבית האחרון בו גרנו היו שכנים ערביים נעימים ואנושיים. אני זוכרת את בעלת הבית הערבייה שהתייחסה אלינו בכבוד ובהערכה. גרנו בבית בעל שתי קומות. בקומה התחתונה גרו היהודים ובקומה העליונה גרה בעלת הבית הערבייה. לבית היה חצר עם רחבה גדולה ועגולה. במהלך השנה גרנו בקומה למטה ובחג הפסח קיבלנו חדר מיוחד מבעלת הבית בקומה למעלה, שם חגגנו את חג הפסח. היינו סוגרים את הבית בו גרנו למטה עם החמץ וכל תכולתו ועוברים לדירה למעלה שהייתה כשרה ונקייה לפסח. החגים בכלל זכורים לי כחווייתיים במיוחד. הייתה אווירה חגיגית ושמחה בכל המשפחה כמנהגי יהדות מרוקו. במיוחד אני זוכרת את חג הפסח שחגגנו בו  טקסים רבים והקפדנו מאוד על כשרות וזהירות מהחמץ.

כשהייתי קטנה לא היו לי חברות יהודיות כי לא גרנו תמיד ליד יהודים. ואני עדיין לא הגעתי לגיל בית הספר לכן הייתי משחקת עם אחי בבית. ועזרתי הרבה לאימי בעבודות הבית.

לאור המצב והפחד מחטיפות הערבים, אבי החליט לשלוח לבד ללא משפחה את אחותי הגדולה. היא עלתה עם עליית הנוער. היא נשלחה לקיבוץ עין גב שהיה קיבוץ חלוני, למרות שמשפחתנו היא משפחה דתית מסורתית. אנחנו, הורי ואחי, עלינו ארצה לישראל בשנת 1955 כשהייתי בגיל שש, בתמיכת הסוכנות היהודית. עלינו באניית משא בשם קוטוביה. אני זוכרת את  הטלטולים הרבים בים במיוחד במייצר גיברלטר עד שהגענו לצרפת. בצרפת שהינו במחנה עולים במרסיי ומשם עלינו על אוניה ישראלית בשם קדמה, אוניה עשירה עם הווי ושמחת עלייה.

לאחר ההפלגה הגענו לחיפה למחנה מעבר "שער העליה". משם הסיעו אותנו במשאית למושב מטע שבערי יהודה. הגענו לפני ראש השנה נשארנו שם רק שמונה הימים כי בחג ראש השנה נכנסו לישוב שני מחבלים "פדאיונים" ורצחו שני תושבים. כשדודתי שמעה זאת היא בקשה שנעבור קרוב אליה למושב אחוזם שבדרום. בדיוק אז התפנתה דירה בנויה ועברנו לגור שם. הוריי גרו שם עד סוף חייהם. תושבי המושב היו ממוצא מרוקאי והתאקלמנו שם טוב.

בתחילה למדתי בגן וכיתה א' במושב אחוזם, שם רכשתי את השפה העברית. אחר כך פתחו בית ספר דתי במושב אבן שמואל הקרוב למושבנו ושם למדתי עד כיתה ח. בבית הספר היה חדר אוכל שם היינו אוכלים, אהבתי במיוחד את המרק הטעים. אני זוכרת את היחס למורים שהיה של כבוד, האווירה הייתה שמחה. בהפסקות היינו שרות, רוקדות ומשחקות. במיוחד אני זוכרת את ההופעות שבהן הופענו, בעיקר המחזנו את סיפורי התנ"ך. כשכל הקהל היה מרותק ונהנה מההופעות. בית ספר תיכון למדתי בשפיר ליד אשקלון. לאחר התיכון למדתי את מקצוע אחות בבי"ח קפלן. לאחר שרכשתי את מקצוע האחת עבדתי כאחות במרפאות בצפון וכן בבית העמק.

בשנת 1974 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה לי מאוד קשה כי הגיעו לבית הרפואה המון פצועים עם מראות קשים, הסיפורים שלהם היו מזעזעים, רבים סיפרו כי הם היו זרוקים בשטח במשך שלושה ימים ללא עזרה וטיפול רפואי. אני זוכרת במיוחד את אחד החיילים שהיה פצוע קשה מגובס מהמותן עד למטה, ומתוך טראומה באמצע הלילה קפץ מתחת למיטה כי חשב שהוא בשדה הקרב ושומע יריות. בשלב מאוחר יותר נורו טילי גארד מעל בית הרפואה ונצטווינו לא לעזוב את החולים. זה היה ממש מפחיד, קיבלתי טראומה מזה והחלטתי לחזור לבית הורי. חזרתי למושב ועבדתי כאחות בבית הספר ובמועדוני קשישים.

התחתנו אני ובעלי בשנת 1976. הכרתי את בעלי עוד משנות בית הספר, גדלנו יחד. הוא גר במושב שלווה השכן אך לא היה קשר בינינו. עבדתי בצפון כאחות. כשחזרתי לבית הורי אחרי שנתיים נסעתי פעם ברכב שלו כטרמפ ממושב שלוה לעבודה באבן שמואל ואז שאלתי את עצמי מאחר שאני אחות בי"הס מעניין מי הם הילדים שלו? אחרי זמן מה הכרתי אותו דרך חברה לעבודה והתחתנו. התחתנו בח"י אלול תשל"ו הייתי בגיל 27 שנה החתונה הייתה באולמי הדרום ברחובות, חתונה מיוחדת. האולם היה מעוטר בפרחים, הייתה תזמורת מיוחדת. האורחים היו רבים ממושב אחוזם וממושב שלווה, מורים מבית הספר ואורחים מהצפון מעבודתי הקודמת. החתונה הייתה שמחה מאוד.

ב"ה זכיתי לקבל נשמות טובות, שש בנות יקרות ובן, בהריונו של הבן חלמתי שרבי שמעון בר יוחאי מגיע אליי ואומר לי שהוא רוצה את שמו אצלי. חשבתי שאני הוזה ובקשתי שיבוא ויאמר לי שוב ואכן שוב נרדמתי חלמתי שאני במירון ושם היה אחד בשם אברהם שאמר לי, לכי והוא יבוא אלייך ביום חמישי. ואכן ביום חמישי חלמתי שוב. קראנו לבננו זה שחם על שם ר' שמעון, אבי-חלפון ואביו של בעלי – מסעוד.  אנו גרים במושב שלווה וגם כיום לאחר הפרישה מהעבודה אני שמחה להמשיך ועובדת יומיים בשבוע במועדון קשישים באבן שמואל ובנהורה.

מושב שלווה: "  שלווה הוא מושב ציוני דתי באזור דרום השפלה בקרבת העיר קריית גת מיסודה של תנועת הפועל המזרחי השייך למועצה אזורית שפיר.

תושבי היישוב הם דתיים לאומיים או מסורתיים. רובם הגיעו מלוב, וחלקם הקטן מתוניס. לאורך שנות קיומו התפרנסו רוב תושבי המקום מחקלאות, אך עם היחלשות ענף החקלאות באזור, נטשו רובם את התחום."

תשע"ה 2015