מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מ"בית רבקה" ל"בית חיה"

אני בגן בית רבקה
עם אחותי הקטנה ממני רותי
נסגר מעגל בחיי שהתחיל בילדותי המוקדמת במוסדות חב''ד במקנס, והמשיכו בניהול "בית חיה" בקריות.

שמי מרים דרוקמן (רואש) נולדתי בד' בניסן תש"ט 3.04.1949  להורי שלמה וחסיבה רואש.

להורי נולדו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות. אני נולדתי השלישית. מעלי אחי הבכור צבי מימון (ז"ל) ואחותי איבט. מתחתי אמיל ימין, רותי, מאיר, משה ולינדה. כולנו נולדנו במקנס.

החיים במלאח

גרנו בשכונה יהודית שנקראה "המלאח החדש", בבית גדול ומרווח. המצב הכלכלי של הורי היה טוב מאוד. בביתנו עבדה כל יום (פרט לשבת), בקביעות, עוזרת בית ערבייה שעשתה את רוב  עבודות הבית (כולל אפיית לחם מידי יום, כביסה ידנית, נקיון וכו).

כל הבתים ברחוב היו צמודים זה לזה, חד/דו קומתיים. בין  השכנים שלנו היו הסבא והסבתא מצד אמי: משה ויעל טולדנו  והדוד מכלוף טולדנו ומשפחתו. מידי יום נפגשנו אתם, או שוחחנו אתם דרך המרפסות הצמודות או דרך הגגות הצמודים. הקשרים בין כל דיירי הרחוב היו חמים וטובים. הייתה מעורבות ואכפתיות ועזרה הדדית בנוגע לכל אחד.

בית הוריי

גדלנו ב"ה בבית של אהבת תורה, של יראת שמים וקיום מצוות. הייתה לנו ילדות נעימה ורגועה, היינו מוקפים חום ואהבה של ההורים, המשפחה המורחבת והחברים. בחופשות ביליתי זמן רב בבית סבא וסבתא מצד אבי, הרבנית זוהר ז"ל (לבית משאש) והרב הדיין יעקב ברדוגו זצ"ל. (סבא חורג התחתן עם סבתי בנישואין שניים, הוא לא הוליד ילדים, גידל את אבי שהיה יתום והרעיף עלינו יחד עם סבתא אהבה עזה ופינוקים רבים). הרב יעקב, סבי, נהג לקחת אותי אתו לבית הדין. כשישב בדיון עם דיינים נוספים, הייתי יושבת בתוך הקהל. בבית הכנסת ,בשבתות או בחגים ,הייתי יושבת צמודה אליו, והיה מכסה אותי בטלית שלו. הייתי אז ילדה קטנה.

כשנולדתי, הוא הציע להורי לקרוא לי בשם מרים (כזכור נולדתי בד' ניסן בסמיכות לתאריך פטירתה של מרים הנביאה שחל בי' ניסן). הוא נהג לשיר לי בלחן מיוחד: מרים הנביאה אחות אהרון.

אחיי למדו בתלמוד תורה המקומי. אני זכיתי ללמוד מהגנון במוסדות חב"ד אותם הקים השליח של הרבי מלובאוויטש, הרב מיכאל ליפסקר ז"ל במקנס. תקופה זו השאירה עלי את חותמה בעוצמה. ילדותי הייתה ספוגה באווירה של יראת שמים, ואהבה לזולת.

שנות ילדותי

התחלתי לבקר בגן (עם בנות בלבד) בגיל 3-4. עד גיל עשר למדתי בבית ספר חב"ד "בית רבקה", בכל כיתה למדו בממוצע כ-30 בנות. יום הלימודים התחיל ב8:00 עד 12. אחרי הפסקת ארוחת צהריים בבית, חזרנו ללמודים עד 3-4. לאחר מכן עברתי לבית ספר "אליאנס". למדתי שם מספר שנים עד שעליתי ארצה. שעות הלמודים התנהלו בשפה הצרפתית. למדנו אנגלית וערבית כשפות נוספות. מערכת השעות כללה שעורים רבים במקצועות הקודש: תורה, נביא, דקדוק, ספרות, עברית ועוד. אהבתי מאוד את הלמודים והצטיינתי בהם.

תמונה 1

גן "בית רבקה" חב"ד במקנס אני עומדת בשורה העליונה השנייה משמאל

בילדותי הייתי מוקפת חברות. היינו קופצות בחבל הייתי "קופצת מעולה". אהבתי לצייר ,לרקום, לתפור בגדים לבובות שלי. זכור לי שיום אחד, כשהגיעה תופרת לביתנו, גזרתי מהבד, שהיה מיועד לשמלת סבתי חתיכות עבור הבובות. התופרת, שגילתה את המעשה, הייתה צריכה להפעיל יצירתיות רבה כדי לתקן את הנזקים. אהבתי מאוד  לקרוא ספרים. הייתי שקועה שעות רבות בתוך ספרי מתח, ספרי מדע ועוד  .

הייתה לי חברה מאוד טובה שגם שמה היה "מרים". הכנו באופן קבוע שעורים ביחד פעם בביתה פעם אצלנו. חלקנו סודות רבים. יצאנו לטייל, לקניות, לסידורים, לבית הכנסת. לכל מקום היינו הולכות יחד. קראו לנו "הבלתי נפרדות". בשלב כלשהו היא עזבה את בית הספר. הפרידה ממנה הייתה לי קשה. לא הצלחתי למצוא לה תחליף נפגשתי אתה שוב לאחר עלייתי ארצה.

תמונה 2

העלייה שלי לארץ במסגרת נעל"ה

כשהייתי בת 15, הגיעו לביתנו שליחים מעליית הנוער ושכנעו את הורי לאפשר לי לעלות לארץ לפניהם. חששתי מאוד. כיצד אסתדר לבד, רחוק מההורים ומהמשפחה, כיצד אצליח להיפרד? אחי הגדול צבי ז"ל כבר היה בארץ, וידעתי שההורים מתכוונים לעלות תוך מספר חודשים. לאחר התלבטות, החלטתי להצטרף לקבוצת נעל"ה – נוער עולה ללא הורים. האהבה והשאיפה להגיע לציון, לירושלים, לארץ הקודש (שספגנו בבית ) גברו על כל החששות. היינו קבוצה של בנות ממקנס ומערים נוספות. בין מרוקו לישראל לא היו קשרים דיפלומטיים. העלייה שלנו נשמרה בסודי סודות. ממקנס נסענו לקזבלנקה ומשם הפלגנו באנייה לצרפת. בצרפת שהינו במחנה שהיה תחנת מעבר לישראל. בעיר מרסייל. משם טסנו לארץ ישראל. מנהל המוסד של עלית הנוער, ימין אורד, יצחק מאיר, בא לקבל את פנינו בשדה התעופה. היינו הקבוצה הראשונה של ילדי חו"ל שהגיעה לימין אורד. המנהל יחד עם הצוות עשו מעל ומעבר כדי לקלוט אותנו כראוי ולהקל מעלינו את חבלי וקשיי הקליטה.

ואכן הקשיים היו רבים ב"ה. ארץ ישראל נקנית בייסורים. התקופה בה הייתי לבד בארץ עד שהורי עלו ארצה הייתה מאתגרת מאוד. התגעגעתי למשפחה, הייתי צריכה להתרגל לחיי פנימייה, לגור עם בנות זרות, להתרגל לאוכל ולשפה, למנטליות שונה. אחי הגדול צבי ז"ל, שכבר עלה לארץ לפני, בא לבקר אותי מדי פעם והקל עלי קצת את חבלי הקליטה והגעגועים העזים למשפחה. בפנימייה היה נהוג לעשות תורנויות של שטיפת כלים ושטיפת חדרים. לבנות הקבוצה שלנו היה מאוד קשה להתרגל לתורנויות. במרוקו היה מקובל, שכמעט לכל משפחה הייתה מנקה ערביה, שדאגה לתחזק באופן שוטף את הבית, שמירה על התינוקות, סיוע במטבח, ניקיון ועוד. היה לנו מאוד קשה להתרגל לנקות בעצמנו, להיכנס למעגל תורנויות. בתחילה אכן פטרו אותנו מהתורניות אך לאחר זמן מה נדרשנו לשאת בנטל כמו כולם. היינו יוצאים לשבת חופשה פעם בחודש.

בחופש הגדול הייתי בדרך כלל נשארת בפנימייה, ועובדת למחייתי בעבודות שונות: הדרכה, נקיון, עבודות במטבח ועוד…

המשפחה המאוחדת בישראל

לאחר מספר חודשים כשהורי עלו ארצה, נסעתי לפגשם בנמל חיפה. המפגש היה מרגש ביותר. חודשי פרידה נדמו כשנים ארוכות. השמחה הייתה רבה. סוף סוף המשפחה מתאחדת בארץ הקודש.

הורי עברו בגבורה ובאומץ את תקופת ההתאקלמות בישראל. המצב הכלכלי בבית היה קשה. אבא שהיה עצמאי במרוקו ובעל חנות רהיטים משגשגת, נאלץ לעבוד כשכיר בארץ. אימא שהייתה רגילה לעוזרת צמודה, הפשילה שרוולים ועשתה את כל עבודות הבית הנדרשות. בתוך 60 מ"ר גרנו הורים, שמונה ילדים וסבתא – אמו של אבי  (אחרי שהתאלמנה בפעם השנייה עברה לגור בבית הורי, עוד במרוקו). הצפיפות הייתה מעיקה אך מעולם לא התלונן אחד מהדיירים שצר לו המקום. כעבור שנים , בסייעתא דשמייא, אחרי תלאות רבות, זכו הורי לקבל מהסוכנות דירה נוספת הצמודה אלינו וכך יכולנו להתרווח.

הביטחון והאמונה בקב"ה עזרו להורי לצלוח את הקשיים. אימא התחילה לשמור על תינוקות, כדי לסייע בפרנסת הבית. גם אנחנו הילדים לקחנו חלק בזה. בחופשות עבדנו בעבודות מזדמנות כגון: הדרכת קייטנות, ניקיון, שעורים פרטיים, בתי חרושת ועוד…. אני זוכרת שבאחת החופשות הייתי מדריכה של קבוצת ילדים מארה"ב ומצרפת. התלוויתי אליהם לטיולים ולמקומות, שמעולם לא חלמתי להגיע אליהם. באחד הפעמים הגענו לכותל בשעת הזריחה זו, הייתה חוויה מרגשת שלא תשכח.

לימודיי

למרות הקשיים הכלכליים, הורי דחפו אותנו ב"ה בהצלחה רבה, ללמוד למודים אקדמאים תוך הקפדה על לימוד תורה ושמירת מצוות. בסיום לימודי התיכון בימין אורד, עברתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן לתואר ראשון בביולוגיה ותעודת הוראה.

בשנה הראשונה ללימודיי, שכרתי עם חברות דירה בבני ברק. בשנה השנייה, עברתי לגור במעונות הסטודנטיות בתוך האוניברסיטה. זה היה יותר נח וחסך לי זמן רב והוצאות נסיעה. כדי לשלם שכר לימוד והוצאות מחייה, נתתי שעורים פרטיים ועבדתי בחופשות בעבודות שונות.

במשך תקופה ארוכה, לימדתי תלמיד בן 15 שהיה משותק בכל גופו. הוא למד בביה"ס בעיקר בלמידה מרחוק בעזרת מכשיר מיוחד, והגיע לביה"ס רק בזמנים מיוחדים. הוא מאוד התעניין בביולוגיה ומידי פעם ערכתי אתו ניסויים שעשינו באוניברסיטה. באחת הפעמים הבאתי לו חיידקים זוהרים שגידלנו על מצע מזון מיוחד. שמחתו והתרגשותו מהניסויים השונים שערכתי אתו גרמו לי ספוק רב.

עיסוקיי

בשנה השנייה ללימודי, קבלתי משרה חלקית בהוראה בתיכון בקרית ים. שם המשכתי לעבוד במשך 15שנה. בגיל 24 התחתנתי עם בעלי, שמואל דרוקמן, בן יחיד להורים ניצולי שואה שעלו מרומניה. גרנו בקרית חיים. בעלי ניהל את משרד הקשר בתחנת המשטרה בקרית חיים. נולדו לנו ב"ה שמונה ילדים. בשנת תשמ"ח (1988), עברתי לעבוד כמנהלת בית ספר חב"ד בקריות, אחרי שקבלתי ברכה לכך מהרבי. השלמתי לימודים לתואר שני במנהל חינוכי. בשנת תשס"ג זכינו לקבל פרס חינוך דתי על ניהול בי"ס המשמש דוגמה ומופת לחינוך ערכי המבוסס על משנת חב"ד.

תמונה 3
פרס החינוך הדתי שהוענק לבי"ס שניהלתי – חב"ד בית חי'ה בשנת תשס"ג.

בשנת תשמ"ח, בחגי תשרי, זכיתי  להגיע לראשונה אל הרבי. בכך נסגר מעגל בחיי שהתחיל בילדותי המוקדמת במוסדות חב"ד במקנס, והמשיכו בניהול בית חיה בקריות במשך 24 שנים עד פרישתי לגמלאות. אשרינו שזכינו וממשיכים לזכות ולזכות.

תמונה 4
מחנה נופש בקיץ 1963 בעיר מזגן במרוקו לפני עלייתי לארץ.

הזוית האישית

הנכדה רחלי: תודה לך סבתא על שפינית מזמנך לספר לי את סיפור חייך המרתק. מאחלת לך עוד שנים רבות של עשיה ברוכה, מתוך בריאות ונחת.

הסבתא מרים דרוקמן

תמונה 5

 

מילון

מלאח
מלאח הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז)....קיימות מספר סברות לגבי מקור השם "מלאח". סברה מקובלת אחת היא שהשם "מלאח" נובע מכך שהרובע היהודי הנפרד הראשון, שהוקם בעיר פאס, שכן בקרבת ביצות מלח. סברה אחרת היא שהיהודים הרבו באופן מסורתי לסחור במלח ולכן הרובע בו גרו נקרא "אל-מלאח".

נעל"ה
נוער עולה לפני הורים), היא תוכנית של משרד החינוך להשגת תעודת בגרות ישראלית לבני נוער זכאי חוק השבות מרחבי העולם היהודי. נעל"ה היא תוכנית המאפשרת לצעירים וצעירות יהודיים מרחבי העולם ללמוד במשך שלוש עד ארבע שנים בתיכונים בישראל ולקבל תעודת בגרות ישראלית, והתוכנית בנויה כך שאין כל צורך בעברית כתנאי מקדמי ללימודים בתוכנית. התוכנית במימון מלא של משרד החינוך הישראלי ולכן היא בחינם למשתתפיה.

ציטוטים

”אשרינו שזכינו וממשיכים לזכות ולזכות.“

הקשר הרב דורי