מאגר סיפורי מורשת

מריאן משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. זהו סיפורה:

ילדותה של מריאן לא הייתה פשוטה – ילדה ממשפחה נוצרית בבזל, שוויץ, שבגיל 8 הוריה נפרדו. היא ואחיותיה נשלחו לבית יתומים. הקשר עם האימא נותק לשנים רבות, ורק כשאביהן התחתן הוא הוציא אותן מבית היתומים.

בגיל 12 קראה את היומן של אנה פרנק וכך נוצר אצלה עניין בישראל. כשהיא סיימה בית ספר היא למדה בבית ספר לאחיות כשלוש שנים, כשהיא מתמחה בילדים. לאחר הלימודים נסעה ללונדון לעבוד אצל משפחה יהודית ולטפל בילדיהם, שם היא נחשפה לראשונה למסורות ולחגים היהודיים. כשחזרה לשוויץ, בשנת 1967, פרצה בישראל מלחמת ששת הימים. בכל העולם הייתה אהדה מאוד גדולה לישראל. בבזל נערכו הפגנות לתמיכה בישראל ומריאן התחילה להשתתף בהן (לבזל יש קשר מיוחד לישראל, כי שם התקיים הקונגרס הציוני הראשון שיזם והנהיג הרצל ובבזל גם צולמה התמונה המפורסמת שלו על המרפסת).

מריאן ראתה שמחפשים מתנדבים צעירים לנסוע לישראל לשלושה חודשים, והחליטה להירשם ולהצטרף לקבוצה כזו. בשנת 1968 היא הגיעה עם קבוצת מתנדבים לקיבוץ שער העמקים.  בקיבוץ הם גרו בצריפים ארבעה אנשים ביחד והייתה רק מקלחת אחת לעשרים איש! בתור מי שגדלה בבית מפואר בשוויץ, זה היה קשה עבורה פתאום לגור עם כל כך הרבה אנשים ביחד, למרות שהיה בזה גם משהו כיף. הם טיילו יחד, למדו יחד על ישראל וכל אחד מהם קיבל משפחה מאמצת. הם עבדו שש שעות ביום. מריאן עבדה במטבח. על כל קבוצה היו אחראיים שני חברי קיבוץ.

יום אחד באמצע העבודה, הגיעה אליה חברת קיבוץ בשם קרולה, ואמרה שהיא רוצה לאמץ מישהו שיודע צרפתית, גרמנית ואנגלית (שיוכל לדבר איתה, עם בעלה ועם ילדיה). מריאן כמובן ישר הסכימה לבוא אליהם אחר הצהריים, קרולה סיפרה שהיא ומשפחתה הצליחו לברוח מהמלחמה והצליחו לזכות בכרטיס עלייה לאוניית מעפילים (אז זה היה נדיר מאוד). לבעלה של קרולה קראו קרול ולבנם הבכור קוראים יוסי, שהיה בדיוק באותו הגיל של מריאן. יוסי התחיל לחזר אחריה והם נהפכו לזוג. כשחזרה לשוויץ היו לה הרבה התלבטויות, אבל בסופו של דבר אחרי חודש וחצי חזרה לארץ וליוסי והחליטה להתחיל ללמוד עברית באולפן. משפחתה מאוד תמכה בה לגבי זה. הם התחתנו בקפריסין ולאחר מכן גם בקיבוץ שם רק משפחתו של יוסי חייתה.

מריאן כבר שנים חוקרת על נושא השואה וכל כך מצטערת על ההחלטה האומללה ששוויץ סגרה את שעריה ולא אפשרו לעוד יהודים להיכנס במהלך מלחמת העולם השנייה. זה אף פעם לא יפסיק להציק לה. גם כיום היא עדיין לומדת על השואה ומרגישה מחויבות מוסרית ללמוד, לדעת, ולבקר את מדיניות שוויץ בזמן המלחמה הנוראה ההיא.

כשסיימה ללמוד באולפן התחילה לעבוד בבית התינוקות של הקיבוץ ונולדה בתה הראשונה, יעל. לא היה קל להתרגל לחינוך המשותף, היא הייתה צריכה למסור את התינוקת שלה לבית תינוקות כבר בגיל שישה שבועות. המטפלות טיפלו בילדים, והאמהות באו רק להניק אותם. בכל זאת מריאן מאוד אהבה לטפל בתינוקות ולהדריך אמהות לפני ואחרי הלידה. היא תמיד אהבה את החיים המשותפים, זה נתן לה הרגשה של שיתוף ואי בדידות, הקיבוץ נתן תחליף לחום של המשפחה. זה אחר זה נולדו עוד שלושה ילדים, שני בנים ובת.

אחרי עשרים שנים של עבודה בבית התינוקות, היא עברה השתלמות לטיפול סיעודי לזקנים (גריאטרי). לאחר מכן היא התחילה לנהל בית סיעודי קטן לאוכלוסיה המבוגרת בקיבוץ. לפני עשרים שנה הקימו בקיבוץ בית אבות גדול שמריאן הייתה מעורבת בהקמתו ובזמן זה נולדה גם נכדתה הראשונה, נועם. התמזל מזלה ושלושה מילדיה הקימו את משפחותיהם בקיבוץ, והביאו לה תשעה נכדים שקרובים אליה, בן נוסף חי בהולנד עם עוד חמישה נכדים.

למרות שמריאן גרה כבר שנים רבות בקיבוץ, היא עדיין לא תמיד מרגישה שייכת לחלוטין, אבל בסופו של דבר, החיים שלה טובים והיא אסירת תודה על חיים מלאי משמעות. ההחלטה לחיות בישראל הייתה נכונה עבורה, למרות שאף פעם לא הפסיקה להתגעגע לשוויץ.

הזוית האישית

מריאן השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי אור רוזלי, דביר עמר וליעד גרינאפל. התכנית נערכה בבית הספר מקיף כרמל זבולון, בהנחייתה של המורה ענבל חן ברגב, התש"ף.