מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מבגדד לרמת גן

סבא מאיר, סבתא תקווה ואני בבית הספר שלי
מאיר ואחיו
סיפור העלייה של סבא

כשגרנו בעיראק המצב שלנו היה טוב מאוד. הגענו לארץ ללא הרכוש והמצב הכלכלי היה קשה. כילדים, התרגלנו ל"חיים החדשים" מהר יחסית והפכנו ישראלים תוך כחצי שנה. הגענו לארץ בתקופת הצנע, ונאלצנו לעזור להורים שלנו בשל הקושי שלהם להסתגל למציאות החדשה.

העלייה לארץ החלה בעקבות הפרעות ביהודים. היהודים בגולה תמיד חלמו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1950, כ-3 שנים לאחר הכרזת המדינה, נחתם הסכם בין דוד בן גוריון לבין עיראק, ובו סוכם שהיהודים יוכלו לעלות לארץ ישראל. הודיעו ברבים שכל מי שרוצה לעלות לארץ ישראל יכול להירשם והיהודים נרשמו בהמוניהם ואחרי שנה וחצי החלה העלייה.

כשלושה חודשים אחרי חתימת ההסכם, נרשמנו לעלות לארץ ישראל. הממשל בעיראק הוציא צו מלכותי שמי שאין לו אזרחות עיראקית, מלאימים את כל רכושו והיהודים שרצו לעלות לארץ ישראל היו צריכים לוותר על האזרחות העיראקית. מכיוון שכל היהודים שרצו לעלות לארץ נאלצו לוותר על האזרחות העיראקית, נלקחו מהם כל האדמות, הבתים, הרכוש והכסף הילדים הוצאו מבתי הספר.

כאשר הוריי קיבלו את ההודעה שאנחנו עולים לישראל, התארגנו ולקחנו מונית לשדה התעופה. לכל אחד הייתה מזוודה קטנה. שדה התעופה היה כמחנה עולים ענק והמטוסים היו מאחרים בשעות ארוכות. שהינו בשדה התעופה במשך 3 ימים כיוון שהיה עיכוב בטיסות. לפני העלייה למטוס נערכה בדיקה קפדנית: בדקו כל עולה אם יש לו כסף או זהב. התקציב היה מאוד דל – כסף קטן לכל עולה. כאשר הגיע המטוס, עלינו עליו והתברר לנו כי מדובר במטוס תובלה. רוב האנשים ישבו על הרצפה והטיסה הייתה איומה וערכה יותר מ-3 וחצי שעות. ברגע שנחתנו בלוד וירדנו מהמטוס, בירכנו את ברכת הגומל על שהגענו למדינת ישראל. אנשים הביאו לנו לחם עם ריבה ואנחנו חשבנו שזה עוגות. שהינו בשדה התעופה במשך 4 ימים תחת כיפת השמיים, זה היה חודש אפריל, עד שהגיעה משאית ולקחה אותנו לשער עלייה, לשם הגיעו רוב העולים. המצב היה איום ונורא – לא הייתה מכולת והיינו צריכים לעמוד בתור לאוכל. בשעות הצהריים הגיע רכב עם ברז שדרכו היו מוזגים את המרק. זה היה מרק דלוח, מעבר לזה לא היה הרבה מה לאכול.

הגענו למעברה בישראל בתקופת הצנע. לאחר הגעתנו בחצות, שיכנו אותנו באוהלים ונשארנו לישון על החול עד הבוקר. בבוקר באו אנשי הסוכנות ונתנו לכל אחד מבני המשפחה פנקס מזון. בפנקס היו תלושים לאורז, לסוכר לביצים ולעוד מספר מוצרי מזון. בתקופה הזו המדינה הייתה בת שלוש, לא היו משאבים ולא כסף. כמעט ולא היה כלום. מפאת מספר העולים הגדול, היה תקצוב של אוכל. היום אפשר ללכת לסופר ולקנות מה שצרכים, באותם ימים היו מעט מוצרי מזון ומוצרים אחרים ביחס לכמות האנשים.

באותה תקופה בה המדינה הייתה כמעט בת שלוש, היו מספר ערים בודדות לשיכון. המדינה לא יכלה לקלוט את כולנו וקלטו אותנו במעברות – גרנו באוהלים על החולות. במעברה הייתה מכולת, שם היה ניתן להשיג מוצרי מזון בודדים ומתוקצבים. היינו עומדים בתור ללחם. היה מגיע רכב ומחלק לחם בהצגת תלוש. ברגע שכל כמות הלחמים הייתה נגמרת ברכב החלוקה הוא היה נוסע שוב למאפיה ומביא לחמים נוספים.

ירושלים הייתה חצויה: חלק היה בידי הירדנים וחלק בידי ישראל. הייתה לי משפחה בירושלים אשר עלתה בשנת 1933 וכשהיינו נוסעים אליהם, היינו יוצאים מהמעברה בשבע בבוקר ורק בשעות אחר הצהריים הגענו לירושלים. כמובן שאי אפשר היה לחזור באותו היום ולכן נשארנו לישון אצל הדודים. לאחר יום או יומיים, היינו חוזרים למעברה. כבר בימי המעברה הראשונים, אבי עבד מחוץ לבית ואנחנו הילדים הלכנו לבית הספר. גרנו במעברה כחודשיים וחצי והדודים שלי עלו לארץ בשנת 1933. אחד הדודים שלי עבד ברמת גן אצל אחד מקבלני הבניין הגדולים, אז סידרו לנו חנות ברחוב רש"י ברמת גן ואנחנו גרנו בתוך החנות שהייתה לנו לבית. היינו מתרחצים בחנות, אוכלים וישנים בה והיינו עושים שם שיעורים. כל בוקר היינו הולכים לבית הספר כחצי שעה הלוך וחצי שעה חזור.

אבא שלי החל לעבוד בחברה של יבוא מכוניות מחו"ל, חברה קנדית שהיה להם סניף בעיראק וכשפתחו סניף בישראל קראו לו לעבוד אצלם בחברה בתל אביב. כפי שציינתי, לאחר שיצאנו מהמעברה בה שהיינו כחודשיים וחצי, עברנו לרחוב רש"י ברמת גן ואבי עבד כשנה וחצי בתל אביב. לאחר כשנה וחצי עברנו לחיפה כיוון שאבי קיבל שם עבודה בסניף החברה המקומי. נתנו לנו שני חדרים בבניין גדול בו הייתה החברה. גרנו בחיפה במשך 4 שנים שם הלכנו לבית ספר. אבא שלי עבד רוב הזמן ואימא שלי הייתה בבית. בתום תקופה של כשנה וחצי נוספות חזרנו לגור ברמת גן.

בעיראק אבא שלי עבד בחברת מכוניות ולפני כן היה בכיר בממשלת עיראק והרוויח הרבה כסף. לאנשים מוכשרים שילמו הרבה כסף. בשנת 1949 אבא שלי בנה וילה בת 3 קומות ואחרי שהווילה הייתה מוכנה גרנו בה כשנה ואז עלינו לארץ. כשעלינו לארץ לא יכולנו להעלות כלום – המשטר בעיראק הלאים את כל הרכוש של היהודים שעלו לארץ ישראל. זו הסיבה שהגענו למעברות כמעט חסרי כל. כפי שציינתי, לנו התמזל המזל מכיוון שלחברה בה אבא שלי עבד בעיראק היו סניפי גם בבגדד וגם בתל אביב. הם הבטיחו לאבא שלי שכשיגיע לישראל, יקבל מכתב שאיתו יגיע לסניף בארץ ויקבלו אותו שם לעבודה. כך אבא שלי קיבל עבודה במקום טוב ויציב והצליח לפרנס אותנו. אט אט המצב שלנו הלך והשתפר.

היינו בבית ספר של עולים חדשים בכיתות הומוגניות. בכל כיתה היו ילדים בגילאים שונים וכולם למדו עברית בסיסית. לאחר שעות הלימודים לא היה הרבה מה לעשות אז עזרנו להורינו במטלות הבית, שיחקנו קלאס או 5 אבנים ויום אחד, כיוון שלא היה לנו כדור לשחק בו, ביקשנו מאימא של אחד הילדים שתתפור לנו כדור מחתיכות בד וזה היה למעשה הכדור היחידי שהיה לנו בבית, איתו שיחקנו כדורגל וכדורסל. בית הספר שלנו היה ברמת גן ברחוב קריניצי, בית ספר יהלום. מאז ועד היום אנו גרים ברמת גן, העיר בה גדלנו וגידלנו את ילדינו.

הזוית האישית

סיפורו של סבא מאיר שרון תועד ע"י עידן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

מדיניות הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון. בישראל, פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. היו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת לחו"ל - אזרח ישראלי שיצא לחופשה באותה תקופה יכול לשאת עמו רק מעט דולרים. בהמשך עלו אף הצעות להגברת המדיניות בדמות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד.

שער עלייה
שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס", בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה.

ציטוטים

”"ורק מקום אחד רצינו ואהבנו ומקומות רבים מאוד עזבנו ואל הארץ, אל הארץ באנו" “

הקשר הרב דורי