מאגר סיפורי מורשת

שמי תקווה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

גרנו במרכז עיר הבירה בגדד בשכונה של יהודים בת ארבעה בניינים בני שלוש קומות כל אחד, סגורה בשערי כניסה ויציאה. בלילות היה שומר בשער הראשי כהגנה מכניסת גנבים. המצב הכלכלי היה מצוין. אבא שלי עסק במסחר, היה בעל בתי חרושת לקרח, בית קולנוע וכן עסק בתיווך נדל"ן. אימא שלי הייתה מנהלת בית ספר אליאנס.

אני הייתי ילדה קטנה כבת 4 ולא זכור לי הרבה, מה שאני יודעת הוא מהסיפורים של ההורים שלי, של הסבתא והסבא והאחים הגדולים ממני. כשנתנו ליהודים לעלות לארץ, התנאי היה שאנחנו נוותר על כל הרכוש והנכסים שהיו לנו ובעיקר על האזרחות שם, כך שכרטיס העלייה לכאן היה למעשה כרטיס בכיוון אחד ללא אפשרות לחזור לשם. אבא שלי סיפר לי שהפועלים הערבים שעבדו אצלו קראו לו "אבו יוסוף" ואמרו לו שלא כדאי לעלות לישראל, שהכל שם חול, אין אוכל ואין מים ופשוט אין כלום, אבל אבא שלי לא ויתר. הוא הלך ונרשם והעלה את כל המשפחה לארץ. ארזנו רק את הבגדים במזוודות קטנות, בלי כסף ורכוש ולפי מה שסיפרו לי, כל אדם קיבל אישור להביא רק סכום קטן של כסף להתחלה בסיסית ותו לא. אני זוכרת מקרה מפחיד שנחרט בזיכרוני כשהשומר שהיה אמור לנעול את דלת המטוס ניגש להורים שלי ולקח מהם את טבעות הנישואין והשעונים שהיו להם ביד. המטוס היה עמוס ולא היה נעים, הילדים ישבו על הרצפה ורוב הזמן ישנתי, וכשהתעוררתי הקאתי.

נחתנו בישראל והועברנו לשער עלייה, בביתנים ארוכים מאוד ששימשו את הצבא הבריטי מימי המנדט. בביתן היו רק מיטות ברזל ומזרני קש. היו עולים בעיקר מרומניה. אוכל חילקו לעולים שכלל מרק אטריות, לחם שחור עם מרגרינה וריבה אדומה. לאחר כחודש לקחו אותנו במשאית לישוב שומם ליד גבול עזה. בלילות סבלנו מירי מתמשך של הערבים לכן דרשנו לעבור למקום אחר. לקחו אותנו שוב במשאית למעברת נחלת יהודה. במעברה שיכנו אותנו באוהלים. היה אז חורף מאוד קשה וסוער, הגשם והרוחות סחפו את האוהל ואת כל התכולה שהייתה לנו. הועברנו זמנית למבנה של בית כנסת מעץ ומשם למגורים זמניים בצריפים מעץ עם גגות מתכת. אני זוכרת שהגשם דפק כל הזמן על הגג ולא נתן מנוחה. גרנו במעברה 4 שנים.

זו הייתה תקופת הצנע בארץ הצעירה ומאחר ואי אפשר היה לרכוש מצרכים, הורי נאלצו לגדל את המזון בעצמם. הם עדרו ושתלו גינת ירק והיה להם גם לול תרנגולים. בנוסף לכך, הם קבלו תלושי אוכל. במקום חלב סיפקו לנו אבקת חלב, אבקת ביצים, לחם וכל מזון אחר בהקצבה, בהתאם למספר הנפשות במשפחה. כמובן שלא היו פירות אבל היו מלא פרדסים של פרות הדר: תפוזים, לימונים ואשכוליות. קטפנו ואכלנו כמה שרצינו. השירותים והמקלחות היו מחוץ לצריפי המגורים. במעברה למדנו בבית ספר בתוך צריף בכיתה אחת עם ילדים מכל הגילאים, על מנת שנלמד את השפה העברית. חגגנו את חגי ישראל, יצאנו לטיולים בשטח והיה כיף. שיחקנו כל הזמן בחוץ בטבע, בקפיצות על חבל, חמש אבנים, קלאס, תחרות ריצה, וכדור עשוי מסמרטוטים. לי הייתה בובה שאימא תפרה לי גם מבגדים ישנים ושמרתי אותה עד גיל 12.

כשעברנו לעיר רמת גן נרשמנו לבתי ספר רגילים. בהתחלה היה מאוד קשה להתחבר לילדים חדשים, אבל המורים היו ממש טובים ועזרו הרבה. אני זוכרת שהיינו הולכים לסרט בהצגה יומית מדמי כיס של חצי לירה עבור כרטיס הקולנוע ותירס חם או ארטיק. בקיץ היינו מבלים על שפת הים בתל אביב ובבריכת גורדון שבנו אותה מאחר יותר. בשכונה שלנו הייתה מכולת קטנה והיינו רוכשים שם מזון. בעל המכולת היה רושם את החוב ובסוף החודש דרש תשלום. היה אפשר לרכוש חצי לחם שחור ורק לכבוד שבת לחם לבן. כל בוקר עבר חלבן עם חמור רתום לעגלה ומכר חלב מתוך כדים גדולים, אני זוכרת שהאנשים היו עומדים בתור. מקרר חשמלי לא היה בבית, רק ארגז קרח. את הקרח קנינו גם ממוכר שעבר בשכונה עם חמור וארגז גדול, אמא הייתה עוטפת את הקרח בשק בד ומכניסה לתוך ארגז וכך שמרה על טריות המזון. כמובן שכל יום בישלה אוכל טרי כי אי אפשר היה לשמור ליום המחרת. גם מכונת כביסה לא הייתה והכל כובס בידיים עם סבון מיוחד לכביסה. את הכביסה תלינו בחצר במתקן ששימש את כל הבניין לפי תור. בגדים ונעליים היו מעבירים מילד גדול לילד קטן, ורק בפסח ובראש השנה היינו מקבלים בגד חדש. אימא הייתה בבית, גידלה וחינכה אותנו באהבה ודאגה לכל הצרכים. אבא עבד כמנהל חשבונות ועסק פה ושם כמתווך בתים אך ללא הצלחה. ההורים לא ויתרו לנו ודחפו אותנו ללמוד ולסיים בתי ספר. הלימודים בתיכון לא היו חובה וזה עלה הרבה כסף. הם עשו מאמצים גדולים על מנת להחזיק אותנו בלימודים, כך המשכנו להתקדם וכל אחד מאתנו מצא את דרכו.

הזוית האישית

הנכד עידן: ממש נהניתי מתהליך העבודה המשותף ומאחל לסבתא רק אושר ובריאות.

סבתא תקווה: אני ממש נהניתי מהתהליך וחושבת שחשוב מאוד שהידע יעבור לדורות הבאים.