מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1946, בבגדד, הצעירה בין שישה ילדים לאבי ישראל (עבדאלה) אליאס ולאמי נעימה אליאס. אבי היה בן למשפחה שעבדה כסוחרי בדים והגיעו מאוסטריה לעיראק. הוא היה איש משכיל שעבד בצינזורה (חלק מהממסד שמפקח מטעם המדינה מה אסור לפרסם ולחשוף בפני האזרחים). את אמי חיתנו בגיל 14 והיא עסקה כעקרת בית.

סבא שלי אשר העביר בדים מאוסטריה לעירק

היו יחסים טובים עם הערבים השכנים לנו, למרות הגזרות הקשות שהממשלה גזרה על היהודים. אחד הזיכרונות מבגדד, היה שהייתי לבד ברחוב והופיעה בפתאומיות עדר תאו שבאו לכיווני, השכנה שהבחינה בי העיפה אותי הצידה וכך הצילה את חיי.

העלייה לארץ – מבצע עזרא ונחמיה

בשנת 1950, עלינו לארץ במסגרת מבצע עזרה בנחמיה. יהודי עיראק עלו לארץ, בחלקם ממניעים ציוניים, ונוספה סכנה לחייהם לאחר הקמת המדינה. היו יהודים שנאסרו בעקבות ריגול, רכוש יהודי הוחרם ונאסרה יציאת יהודים מעיראק. מדינת ישראל ניהלה מגעים עם השלטונות העיראקים ורק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק לאפשר יציאת יהודים, בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל רכושם. באותה תקופה עלו מעיראק לארץ 120,000 יהודים במסגרת מה שנקרא מבצע עזרה בנחמיה.

הדרכון שאיתו עלינו לארץ 

השלב הראשון היה מעבר מנמל התעופה אל מחנה מעבר שנקרא "שער עלייה" (ליד חיפה) שם עשו לעולים את כל הרישומים, חיסונים ועוד. התנאים היו קשים ובשל זרם העולים שנמשך הוקמו המעבורות. גם אנחנו עברנו משער עלייה למעברת "עין שמר" שם גרנו עם סבתי והדודים שלי באוהלים. האחים שלי עלו בנפרד בעלייה בלתי ליגאלית (לא חוקית). הבחירה של המדינה במעברות הייתה בגלל הצורך להקים במהירות אלפי מבנים, בלי להשקיע בתכנון והכשרת השטח. עברנו מהמעברה לשיכון עולים בנווה נאמן, שהיה בראשית הקמתו. השנים האלו זכורות לי כחוויה מיוחדת.

אחותי ואני לאחר העלייה בשער העלייה 

מספר שורות בתים בתוך מרחבים פתוחים, התושבים עולים מארצות שונות כמו: רומניה פולניה פרס עיראק ועוד. לא היו לנו צעצועים או משחקים ומגרש המשחקים היחיד, היה הטבע מסביב: נהר הירקון שזרם במלואו, ביצות הנרקיסים והפרדסים. מאחר ולא היה גן ילדים, שובצתי בגיל חמש לכיתה א'. המסגרת החברתית הייתה בתוך משפחות העולים. רק מאוחר יותר, כשהגעתי לשומר הצעיר, הזדמן לי להכיר את  ילידי הארץ, ילדים משכונות וותיקות. ההורים שהיו מסורתיים, התאמצו להמשיך ולשמור עלינו, הבנות כ"יושבות בית". אולם, אחיי הבוגרים, שכל אחד מהם יצא לחיים עצמאיים מחוץ לבית ההורים, דחפו אותנו לתנועת השומר הצעיר, שהעמידה במטרה העליונה את מה שנקרא "הגשמה בקיבוץ". האמנו בזה, גובשנו לגרעין נח"ל (נער חלוצי לוחם) ויועדנו להגשים בקיבוץ "גבולות" שבנגב.

חברותי ואני בשירות הצבאי בנח"ל

חברי הקיבוצים באותה תקופה, האמינו גם שיש להם שליחות לאומית להפריח את השממה. השירות הצבאי גם הוא ברובו היה בקיבוץ גבולות ולאחר השחרור התקבלנו כחברי קיבוץ. השנים בתנועה החדירו בנו אמונה עמוקה בשוויון שנדרש בין בני אדם שתרגומו למעשה, באמירה "כל אחד יתרום לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו" כולל את הצרכים החומריים והנפשיים. בצד החומרי הרחקנו ומסרנו את כל בגדינו הפרטיים ושמחנו לקבל מאחרים, הייתה קופת גרעין משותפת וצרכים מיוחדים מומנו ממנה.

בגבולות הכרתי ונישאתי לאבי ילדיי, רן בוסתן, בן קיבוץ דליה שהגיע במסגרת קבוצת מתנדבים לשהות שנה ולעזור בענפי הקיבוץ גבולות. בגלל צורך מקומי ובאופן לגמרי מקרי נשלחתי ללמוד לימודי אחות בבית חולים השרון שהוגדר לבית ספר לתנועה הקיבוצית. מקריות זו התבררה כמתאימה לי כאשר לאורך שנות חיי אני חוזרת ובוחרת בעיסוקים שיש בהם עזרה לזולת. דורון, בני הבכור נולד בגבולות ולאחר שנה הצטרפנו למשפחתו של רן בקיבוץ דליה. הבחירה לחיות בקיבוץ נתפסה אז כשליחות, כמו שנאמר בשיר "אני ואתה נשנה את העולם" האמנו שאכן כך. הילדים שלנו גדלו וישנו יחד בבית הילדים כי האמנו שהחיים המשותפים עם בני גילם ישפיעו עליהם לגדול למבוגרים מתחשבים ועצמאיים יותר. במשך השנים, הם השתלבו לפי גילם בעבודה חלקית בענפים וגם נדרשו לעבוד תקופה מסוימת באופן מלא כדי לממן לימודים שאחרי הצבא.

אני השלמתי לימודי אחות במהלך שתי מלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, במהלכן, שהיתי כתלמידה בבית ספר לאחיות. המפגש הקרוב עם הפצועים חיזק את הקשר למקצוע. לאחר הלימודים ניהלתי את המרפאה בקיבוץ. אופי העבודה היה שונה מזה המקובל מחוץ לקיבוץ. בהיעדר רופא קבוע צריך לקבל הרבה החלטות ולהיות מוכן לקריאות במהלך כל היממה. המשפחה הייתה שותפה והילדים למדו כי העזרה לזולת היא חלק מהחיים המשותפים. לאחר כמה שנים כאחות יצאתי ללימודי עבודה סוציאלית סיימתי את עבודתי במרפאה והשתלבתי בצוות עובדים סוציאלים אזורי, תפקידו היה לתמוך בפרט ובממלאי התפקידים ביישובים. מאוחר יותר, לקחתי חלק בהקמת מרכז יום לקשיש של המועצה האזורית יזראל והתמסרתי בעיקר לתמיכה במשפחות של תשושי נפש.

בני ואני במרפאה

במקביל מילאתי תפקידים חברתיים בקיבוץ עד שנקראתי לניהול משאבי אנוש במפעל ארד של קיבוץ דליה, הפעם זה היה תפקיד פחות טיפולי ויותר לסביבת עבודה מתחשבת וידידותית לעובדים בשיתוף ההנהלה. בצד חברות בהנהלת המפעל שמתמודדת עם המורכבות של שילוב עובדים, חברי קיבוץ שהם בעלי המניות ועובדים ומנהלים שכירים שתפקיד ההנהלה ובאותו זמן, להציג פעילות עסקית מצליחה. בתפקיד זה הייתי כחמש עשרה שנים עד פרישתי לגמלאות.

במהלך אותם שנים, התרחשו בקיבוץ שינויים רבים, הלינה המשותפת של הילדים השתנתה ללינה משפחתית, התקציבים המשותפים עברו לשימוש עצמאי של חברים. שלושת ילדיי עזבו את הקיבוץ והקימו את ביתם מחוצה לו. למרות השינויים, החיים בקיבוץ ממשיכים להיות מרתקים עבורי. כשפרשתי לגמלאות בשנת 2007 השתלבתי בניהול הבריאות והרווחה בקיבוץ. זו הייתה מאין סגירת מעגל שהתחיל בצעירותי בעבודת המרפאה. תחום זה מאורגן ומוסדר, בקיבוץ פועלת מרפאת שיניים מקומית, מרפאת בית סעודי והרבה תמיכה ועזרה לנזקקים מגיל אפס עד מאה שיש להם צרכים מיוחדים.

שמחה רבה מביאה לי משפחתי שהלכה והתרחבה. לשלושת ילדיי נוספו שש נכדות מיוחדות אותן אני מלווה מיום הולדתן, כאמור, כולם מרוכזים בזכרון יעקב. כשאני חוזרת בדמיוני לילדותי המוקדמת בבגדד ובנווה נאמן, אני זוכה עם הנכדות לחוויות ילדות שונות, כמו טיולים, חוגים, משחקים ועוד. אני רואה אותן גדלות ונרגשת להיווכח איך שהן סופגות מהוריהן את הערכים עליהם גדלו, ההתחשבות והעזרה לזולת שאני ספגתי מהורי. עוד מה שמוסיף לאהבתי למקום בו אני חייה, קיבוץ דליה, הוא הטבע מסביבי, היציאה לשדות המקיפים את הקיבוץ, אפשר להבחין מדי יום בשינויים הקטנים, לפעמים פריחה מפתיעה, לפעמים צב שמסתתר בין העשבים, האווירה המיוחדת ביער הסמוך ובעונת החורף המים הזורמים בנחלים. על כל אלה אני מודה ומאחלת לעצמי המשך חיים משמחים ומעניינים.

הזוית האישית

רימונה: היה לי מרגש לחזור על סיפור חיי ונהנתי מכך שהמתעדות, נעה והילה היו קשובות והרגשתי שחידשתי להן משהו מהמציאות הישראלית.

הילה: נהנתי להקשיב לסיפור של סבתא וללמוד עוד על המשפחה שלי.

נעה: היה לי מאוד כיף ומעניין לשמוע את הסיפור של רימונה. מאוד חשוב לספר ולתעד את סיפורים אלו.