מאגר סיפורי מורשת

קלריס דיין זהו שמה של סבתי, אמו של אבי. קלריס היא סופרת, עבדה כמנהלת מחלקת שירותי חירום בעיריית רמת השרון. היא נולדה בשנת 1936, בעיר בגדד שבעירק.

משפחת יקותיאלי בבגדד

בשורה העליונה (מימין לשמאל): הבת נורית, האב יעקב, האם גורג'יה (אורית) והבן הגדול יוסף. בשורה התחתונה (מימין לשמאל): הילדים ולנטינה, הרצל, ראובן, דוד וקלריס.

עד מלחמת העולם השנייה חיו היהודים, המוסלמים והנוצרים בידידות מלאה בעירק. במלחמת העולם השנייה הייתה הסתה של המופתי מירושלים נגד היהודים בהשפעתו של היטלר. בשנת 1941, בחג השבועות, התקוממו המוסלמים נגד היהודים, רצחו ובזזו אותם. בעקבות זה החליטו היהודים להקים תנועת התגוננות למען "לא יישנה הדבר". הסוכנות היהודית בישראל דאגה לשלוח לעירק שליחים מיוחדים אשר תיעלו את התנועה לשני נתיבים:

1. הכשרת המצטרפים לעלייה ולקליטה בארץ: לימוד השפה העברית ולימוד דרכי החיים בקיבוצים על מנת שייקלטו בקיבוצים, עם העלייה לארץ. זרוע זו נקראה "התנועה".

2. הכשרה צבאית: גיוס מיטב הנוער היהודי ללוחמה, שמשמעותו: אימון צבאי, רכישת נשק ובניית סליקים להטמנת הנשק, והוצאתו לשם גירוז, ניקוי ואימון. זרוע זו נקראה "השורה".

יוסף, אחיה הבכור של סבתי, הצטרף לשתי הזרועות גם יחד. בבית משפחתו חפרו סליק וטמנו בתוכו כמויות גדולות של נשק ושם גם בוצעו תהליכי הניקוי והאימון. הבית שימש לתכלית נוספת: מבוקשים אשר נחשדו על ידי השלטון כשייכים לתנועה הציונית הוסתרו בבית המשפחה. משפחתה של סבתי סיכנה את עצמה ושבועיים אחרי שיוסף עלה ארצה, נתלו שני בחורים שתפקידם היה להביא את הנשק לסליק שבבית המשפחה. הודות לעלייתו ניצל יוסף.

עם קום המדינה גברה האנטישמיות בעירק. הצבא העירקי שנלחם יחד עם צבאות ערב נגד מדינת ישראל הובס וחייליו חזרו לעירק מלאי שנאה כלפי היהודים. כך גם אלפי הפליטים הפלסטינים שהגיעו לעירק וזרעו שנאה בקרב העם העירקי. כל פקידי הממשלה היהודים פוטרו מהעבודה ונאסרה קבלת סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות.

העלייה ההמונית לישראל

מצב היהודים היה רע. השלטונות בישראל שיחדו את מנהיגי עירק ואפשרו עלייה המונית של היהודים לישראל תמורת ויתור על האזרחות העירקית. סבתי, אביה וחמשת אחיה נרשמו לעלייה זאת, מאחר ואמה ואחיה היו חייבים להישאר בעירק על פי הוראת ההגנה. בשנת 1950, בהיותה בת 11, עלתה במסגרת העלייה ההמונית. העולים לא הורשו לקחת את רכושם ונאלצו לוותר עליו ועל כל דברי ערך. הם הורשו לקחת רק 50 דינר ו – 50 קילו בגדים. את הבית על תכולתו כולל שטיחים ועוד, השאירו מאחוריהם ולא נעלו את הדלתות.

את דרכם לארץ עשו בטיסה במטוסי תובלה. הם נערמו כעדרים על ספסלי עץ ועל הרצפה עד קפריסין (השלטונות העירקים לא רצו להטיס אותם ישירות לישראל). משם עשו דרכם במטוס לישראל. כציונים, הם נשקו את אדמת הארץ ושמחו שמחה רבה. אביה של סבתי אמר: "הארץ צעירה ואני מבוגר, אני בא לתרום ככל שאני אוכל לשגשוגה".

התחלה קשה ב"בית ליד"

משדה התעופה שבלוד הם הועברו לשער העלייה, משם שתי אחיותיה ואחיה הקטן הועברו לקיבוץ "קריית ענבים". סבתי, יחד עם אביה ושני אחיה הצעירים, הועברו לבית העולים "בית ליד" אשר היה בעבר מחנה צבאי בריטי. הם שוכנו באוהל כאשר השירותים הציבוריים, ברזיות המים והמטבח נמצאים במרחק של מעל 300 מטרים, ללא מקלחות. המצב ההיגייני של השירותים (אשר נקראו אז "בול קליעה" ולא תמיד קלעו לחור) היה מאוד רע. אל האוהל הגיעו מטעם הסוכנות ארבעה מזרוני קש, מיטות צרות מאוד ושמיכות צמר דוקרניות ללא כריות, ללא סדינים וללא ציפיות. לעיתים קרובות המזרונים התמלאו בפרעושים, הם בילו את הלילות בגירודים ובבוקר פרחו הפצעונים על העור. חילקו להם משחה לבנה כמו סיד שסייעה להרגעת הפריחה. מדי פעם הגיע הסניטר וריסס בדי.די.טי שבסופו של דבר לא עזר.

שלוש פעמים ביום קרא הכרוז לבוא למטבח המרכזי, עם כלי הפח שחולקו להם ולקחת אוכל. הנקניק, הדג המלוח והפתיתים הם מאכלים אשר היא לא הכירה מעולם. בשל ריחם העז והמוזר הם חשבו שזהו אוכל מקולקל וזרקו אותו לפח. לכן הם ניזונו בעיקר מלחם ולפעמים בתוספת של ריבה מעוכה. הם רעבו מאוד ודבר זה פגע בבריאותו של אחד מאחיה הקטנים: דוד. הוא אושפז לעיתים קרובות.

בשלב זה אביה של סבתי יצא ללמוד עברית באולפן וכך הפכה סבתי בגיל 11 להיות מעין אם לשני אחיה – הרצל בן התשע ודוד בן השבע. לא היה חשמל, היה צריך למלא נפט בעששית ולחמם אוכל על פתיליה שעבדה גם היא על נפט. היה צריך לסחוב מים בדליים ממרחקים, לחמם את המים על הפתילייה, לשבת בתוך גיגית ולהתרחץ. כל זה היה "גדול עליה" בגיל כזה.

מעבר למעברה ברמלה

כעבור שישה חודשים הצליח אביה של סבתי להכניס את הרצל ואת דוד לחברת ילדים בקיבוץ "רמת יוחנן", דבר זה פגע קשות בסבתי אשר נפרדה מהם לאחר קשר ארוך וחזק, זה בנוסף לפרידה משתי אחיותיה ואחיה הקטן, מאמה ומאחיה יוסף.

היא נשארה לבדה עם אביה, אשר בילה את רוב יומו מחוץ לאוהל בחיפוש אחר פרנסה, בעוד סבתי נשארת באוהל לבדה. בשלב זה פינו את העולים מ"בית ליד" והעבירו אותם למעברה ברמלה. בקיץ הייתה סבתי מדשדשת בחול עד הברכיים ובחורף הבוץ היה זה שהגיע לברכיה. ליל חורף אחד הייתה הצפה בכל האוהל. העמיסו את המיטות אחת מעל השנייה, את הבגדים והחפצים שמו על המיטה העליונה, למען לא יירטבו. עד שבאה הסופה אשר העיפה את האוהל והרטיבה את הכל.

התנאים הסניטריים במעברה ברמלה היו גרועים מאלה שהיו בבית ליד. עוד צרה נוספת הייתה במעברה: לא היה מטבח! ואנשים היו צריכים לקנות אוכל מכספם, למי שהיה. הימים היו ימי הצנע הכל בקיצוב, לדוגמא: רבע כיכר לחם לשני אנשים. התפתח השוק השחור. אנשים מכרו מההקצבה שלהם (ביצים, בשר, תפוחי אדמה) כדי לקנות לחם. פקחים עלו לאוטובוסים ופשפשו ונברו בחפצי הנוסעים, כדי לראות אם מישהו קיבל ביצים או עוף ממשפחה בעלת משק. אם כן, הרכוש הוחרם והמבריח קיבל קנס.

בתקופה זו נשארה סבתי לבד עם אביה, אשר נרתם למפלגת מפא"י: מפלגתו של בן-גוריון, מתוך מטרה להגדיל את מספר החברים במפלגה. אביה, שהיה נעים הליכות ושלט בשבע שפות, היה כאוצר למפלגה. הוא נשלח ממעברה למעברה כדי לגייס חברים. הוא הצליח לתקשר בזכות בקיאותו בשפות עם עולים מארצות שונות והרחיב את מספר החברים במפלגה. אביה נסחף בעשייתו וכתוצאה, אכל ושתה בסניף המפלגה, ולעתים שכח שהותיר באוהל ילדה ללא אוכל. הסעודה שקיבלה מידי פעם הייתה פרוסת לחם מרוחה במרגרינה ומעליה זרוי קמצוץ סוכר.

חברת הנוער דגניה ב'

ה"גאולה" סוף סוף הגיעה! סבתי התקבלה לחברת נוער בקיבוץ דגניה ב'. באותה תקופה התקבלה גם חבורת נוער יוצאי רומניה. כנערים הם היו אמורים לעבוד כל יום ארבע שעות וללמוד ארבע שעות. הילדים מרומניה, שהגיעו מעוני, צורפו לילדי הקיבוץ, למדו איתם בבוקר בבית הספר ועבדו אחר הצהריים. לעומתם, חברת הנוער השנייה, אליה היתה שייכת סבתי, עבדה בבוקר ולמדה אחר הצהריים, במועדון רעוע, עם שני מורים בלבד. האחד לימד תנ"ך והשני לימד את הכיתה לכתוב מספרים ואותיות. רק כעבור ארבע חודשים הגיעה הכיתה ללימודי לוח הכפל.

הנערים בקבוצה זו היו ברובם חסרי השכלה שהגיעו מארצות שונות. לעומתם סבתי הגיעה עם השכלה נרחבת יחסית לגילה. בהיותה ילדה בעירק היא אובחנה כמחוננת, התקבלה לכיתה א' בהיותה בת 5 ובכיתה ג' קפצה כיתה ישר לכיתה ה'. היא סיימה את כיתה ו' בהצלחה עוד טרם עלייתה ארצה. בקיבוץ היא נאלצה לחזור להישאר בכיתה זו ולסבול.

באחד הימים, בעוד סבתי עובדת במכבסה, היא שמעה שיחה בין אם הבית לבין המדריך של קבוצתה, ללא ידיעתם. בה אמרה אם הבית: "אתם עדיין בלוח הכפל?!" המדריך ענה: "זו קבוצה דפוקה שממנה לא יצא בן אדם". בעקבות מה ששמעה, סבתי נגשה למדריך ואמרה: "המתנתי עד היום בסבלנות רבה, מתוך אמונה ותקווה שזה יחלוף ונתחיל לימודים רציניים, אני לא מוצאת עניין ותועלת להמשיך להשתתף בשיעורים האלה. לכן אני אפסיק לבוא ללימודים, אבל אמשיך לעבוד כדי לא להיות אוכלת חינם". ואכן היא המשיכה לעבוד ולא להגיע ללימודים במשך כחודש ימים. המדריך הודיע לה שהוא מזמן אותה לדין משמעתי באותו הערב ואכן התכוננה ללכת ולהגן על עצמה.

אחד הנערים שבחברה שלה התקומם נגד הרעיון שהיא תעמוד לדין משמעתי. הוא אמר: "לא מגיע לך לעמוד במעמד מבזה שכזה, כי על אף שאת צודקת, הם לא יסכימו שתזכי במשפט, כדי שזה לא ישמש תקדים". הוא מנע ממנה ללכת והסתתר יחד איתה בין השיחים, ליד חדר האוכל, במשך כל הערב, עד אחרי חצות. כולם חיפשו אחריה. כשהחיפוש נפסק, היא חזרה עם הבגדים לישון במיטתה. עם עלות שחר, היא הלכה ללא חפצים וללא כסף אל הרפת. היא ידעה ששם תמצא את הרכב המוביל חלב ל"תנובה". היא ביקשה מהנהג טרמפ. הוא לקח אותה. היא ירדה ועלתה מטרמפים רבים עד שהגיעה עם ערב למעברה ברמלה. אחיה חזר לקיבוץ ואסף את כל חפציה. היא התחילה לעבוד ביום וללמוד בלילה. שנים רבות אחרי זה, כאשר יצא לאור ספר השירים הראשון שלה, הנקרא "אני", הקדיש המשורר נתן יונתן ז"ל, הקדשה חמה הרשומה בתוכו. קלריס לקחה עותק מן הספר ושלחה אותו בגאווה רבה לאותו המדריך מהקיבוץ. היא כתבה הקדשה למדריך: "אכן יצא בן אדם אחד מחברה זו".

חפץ בעל משמעות בו בחרתי: איזאר

ה"איזאר" הוא בגד חגיגי, המיועד לביקור בבתי כנסת, בחגים ובשבתות. הוא ניתן לכל אישה כחלק חיוני בנדוניה. הוא שזור מחוטי זהב אמיתיים. זהו בגד העשוי משני חלקים, נלבש כמו סארי, חלקו האחד עוטף את הגוף וחלקו השני מכסה את הראש. את האיזאר שברשות סבתי, קיבלה אמה של סבתי בעת חתונתה.

ה"איזאר" של סבתי 

הזוית האישית

ה"איזאר" של סבתי