מאגר סיפורי מורשת

מבגדאד לישראל

שמי הוא רותי, הוריי נורית ומנשה גולן נתנו לי את השם רות בהשראת סיפור רות המואביה. נולדתי בבית חולים "בית השלום" בעיר בגדאד, בעירק בשנת 1950. בעירק כל שכנינו היום יהודים. הוריי עלו ארצה בחודש אפריל 1951.

בתחילה גרנו בחיפה יחד עם עוד משפחה, משפחתה של דודתי, אחות של אמא שלי ואחר כך עברנו לקריית ביאליק לדירה של שני חדרים +הול, מעין מסדרון. בדירה זו גרנו הוריי, אני ושני אחיי: אריה ודני וכן סבתי מצד אבי.

בשכונה שבה גדלתי היו הרבה ילדים בגילנו ותמיד שיחקנו יחד במשחקי חברה, כל המשחקים היו מחוץ לבית. הייתה לנו ילדות יפה ותמיד היינו ביחד כחבורה. חוף הים היה במרחק נסיעה קצר, בקריית חיים, והיה גם בית כנסת קרוב מאוד למקום המגורים, בו היינו מבקרים בחגים. ביציאת יום כיפור אני ואמי היינו הולכות לשמוע את תקיעת השופר בבית הכנסת.

אבי היה מאוד גבוה ורזה ותמיד הייתה לו ארשת פנים רצינית. הוא היה חוקר פלילי במשטרה. אמי הייתה אישה יפה ומטופחת , ואת רוב בגדיה הייתה תופרת במו ידיה. אמי נורית הייתה בתחילה דיילת של "ויטה", מפעל מזון, וכן עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות, אולם בשלב מאוחר יותר, הייתה לעקרת בית ונשארה לטפל בילדים.

בילדותי היו לי שלוש חברות טובות :יוסיפה, טובה וסטלה, הן גרו בקרבת ביתנו. היינו משחקות מחניים, במשחקי כדור שונים, קלאס וקפיצה בחבל. למדתי בבית הספר היסודי "גאולים", למדנו מקצועות כמו: תורה, עברית, חשבון ואנגלית. בתיכון למדנו מקצועות נוספים כמו: גאוגרפיה, לשון, חיבור, תלמוד, מתמטיקה, היסטוריה, ספרות, פיזיקה, כימיה ועוד… אהבתי במיוחד את המקצועות ההומניים: ספרות, היסטוריה ותנ"ך.

בבית ספר בו למדתי הייתה משמעת קפדנית, התלמידים היו ממושמעים ולא התחצפו למורים. היינו ילדים טובים ומחונכים. היינו מגיעים לבית הספר בתלבושת אחידה שהייתה חולצה תכלת מחויטת, עם סמל בית ספר וחצאית מכנס בצבע תכלת. מבית הספר היסודי אני זוכרת לטובה שתי מורות, אחת – דבורה נהרי והשנייה – אורה הירש. בתקופות מסוימות היו אוכלים בבית הספר -המאכל האהוב עלי שניצל.

בזמנו חגגו לבנות את הבת מצווה רק בבית בספר, מספר בנות יחד באולם הגדול, שהיה בבית הספר. היינו גם יוצאים לטיולים עם בית הספר: למוזיאונים, להופעות וטיולים וגם עם תנועת הנוער התחלתי בתנועת נוער ב"מחנות העולים" ולאחר כמה שנים עברתי ל"מכבי צעיר". היו מסיבות יום הולדת וריקודים סלוניים. בילדותי  ובנעוריי הייתה יותר משמעת, היו חוקים, הגבלות ואיסורים על הילדים. כיבדו מאוד את ההורים ושמעו בקולם. היחסים היו פחות פתוחים בין ההורים לילדים.

גיל הנעורים

כשהתבגרתי והייתי בת נוער ואישה צעירה האזנו למוזיקת פופ של שנות השישים שבעים: הצלליות , החיפושיות, אלביס פרסלי, קליף ריצארד, אנגלברט המפרדינג ועוד… בנוסף שמענו מוזיקה ישראלית: יהודה פוליקר, להקת גשר הירקון ויהורם גאון. רקדנו את הריקודים שהיו אופייניים לתקופה זאת: טויסט, רוק אנד רול, צ'ה צ'ה צ'ה, רומבה, טנגו וסלואו. היינו הולכים הרבה לסרטים ונפגשים במוצאי שבת ב"פלאפל מריו" ליד קולנוע "אורות", בקריית מוצקין. היינו מגיעים לשם ברגל או באופניים. היינו מדברים ומתקשרים באמצעות טלפונים ציבוריים והשתמשנו באסימונים.

היינו "מותחים" אנשים ואת השכנים. לדוגמא: היו שמים ארנק וקושרים אותו עם חוט ומתחבאים, עד שמישהו היה עובר ומנסה להרים אותו, כשעשה כך, היינו מושכים בחבל והוא היה נבהל ועוד מיני טריקים מאותו סגנון.

הקמת משפחה

בעבר היו דרכים שונות, כמו היום, להיכרות בין בני זוג: דרך שידוך, היכרות בין המשפחות, חברים, מסיבות, הכרויות בעבודה ועוד…את בעלי הכרתי כאשר משפחתו באה לגור בשכנות למשפחתי. התחברתי עם אחותו ובאמצעות חברותנו הגעתי אליהם הביתה והכרתי את בעלי. באותה תקופה ההחלה מלחמת יום כיפור וכל השכונה הייתה נפגשת על הדשא (הורים וילדים מכל הגילאים). גייסו את סבא וסבתא למילואים, סבא היה בסיני והמילואים נמשכו חצי שנה, סבתא שירתה במילואים במודיעין והשתחררה אחרי שלושה חודשים.

לאחר המלחמה נישאנו, דויד ואני, המשכנו לגור בקריית ביאליק ונולדו לנו שלושה בנים: גל, רונן ואורן. שלושת בנינו הם מהנדסים וגרים בקרבתנו: גל בנהרייה, רונן בקריית ביאליק ואורן בחיפה. היום יש לי שני נכדים ושתי נכדות, עדיין ללא נינים.

אני עובדת כמזכירה ועומדת לפני פרישה לפנסיה. לדודי, בעלי, יש עסק למנעולנות.

הזוית האישית

מתעדת: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתי רותי סיפור חייה מאוד מעניין התחברנו עוד יותר בפרוייקט הקשר הרב דורי מתועדת: היה מאוד כיף לעבוד עם נכדתי שירה סיפרתי את סיפור חיי באתי למפגשים בבית הספר עשינו פעילויות יצירות והרבה כיף