מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה

שמי לאה (ליליאן), סבתא של יאיר. נולדתי בעיראק בעיר בגדד, בתאריך 30 בנובמבר 1943, בת בכורה להוריי ראובן ואביבה ואחות ליחזקאל, אורה ורוחל'ה.

אבי עסק במסחר בחברה המשפחתית ואמי הייתה עקרת בית. לפני נישואיה, עבדה כאחות ומיילדת. אבי היה חבר בקבוצת "אחי-עבר", תנועת נוער ציונית שפעלה בבגדאד בין השנים  1930-1947.

אביה של סבתא לאה, בתמונה משנת 1933 (עומד שלישי מימין)

התנועה פעלה בתחילה באופן גלוי ואח"כ באופן מחתרתי. הקבוצה, שעסקה בהפצת אידיאולוגיה ציונית ולימוד עברית, האזינה לשידורי רדיו מישראל. אבי השתתף בפעילות הקבוצה בהיותו בתיכון (מצורפת התמונה משנת 1933 בשם נאג'י כדיר). הוא למד עברית, האזין לשידורי רדיו מארץ ישראל וידע על המתרחש בארץ.

החל מיום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, התנכלה ממשלת עיראק לקהילה היהודית באפליה מכוונת, בהסתות ובמאסרים והיהודים חששו לחייהם. היו ניסיונות של יחידים ומשפחות להגיע לישראל דרך פרס (איראן), אך לא כולם הצליחו. גם הוריי תכננו להגיע לישראל בדרך זו, אך מחשש פן ייתפסו ויאונה רע לילדים ביטלו את התוכנית.

בחודש מרץ 1950, אישר הפרלמנט העיראקי הצעת חוק שמתירה ליהודים לצאת את המדינה לצמיתות, בתנאי שיוותרו על נתינות עיראקית ועל רכושם.

בחודש מאי הגיע המטוס הראשון עם עולים מעיראק לארץ במבצע "עזרא ונחמיה". משפחתי, הוריי ואנחנו, שלושת הילדים, הגענו לארץ ב-21 בחודש יוני 1950, הראשונים מבני המשפחה המורחבת.

סבתא לאה בילדותה עם אחיה

נאלצנו להשאיר את כל הרכוש בעירק והגענו עם מזוודה של בגדים לכל אחד.

סבתא לאה ליד כסא עם כיסוי רקום, כך היה נהוג פעם

הגענו למחנה עולים בבית-ליד ושהינו שם כשלושה חודשים. התנאים היו קשים: מגורים באוהל בקיץ חם ושינה על מיטת סוכנות מברזל. אמי מספרת שתמיד היינו רעבים. לעיתים, הצליח אבי למצוא עבודה למספר שעות. בכסף שהשתכר קנה לנו מצרכי מזון. בערבים היינו יושבים עם "השכנים" על ספסלים מחוץ לאוהל ומשוחחים. אחד "השכנים" גילה שאמי אחות ומיילדת במקצועה והציע לה לחפש עבודה במקצוע. בעזרת קרובי משפחה שגרו בתל-אביב, הגיעה אמי לקופת חולים "כללית", עברה ראיון ומבחנים וקיבלה רישיון לעבוד כאחות. באותו זמן הקימו מעברת עולים באבן-יהודה ואמי נשלחה להיות האחות והמיילדת במרפאה שתקום. עברנו לגור באבן-יהודה. גרנו כחודשיים באוהל וכשהוקמה המרפאה בצריף שוודי, קיבלה המשפחה חדר מגורים במרפאה. גרנו כשנה בצריף המרפאה ואחר כך בדירה שכורה.

בחודש מרץ 1954, עברנו לגור בבית חדש שנבנה בשיכון ותיקים במושבה. הבית קיים עד היום ובו גרה אמי (עד 120), שם נולדה אחותי הצעירה רוחל'ה.

סבתא לאה במושבה אבן יהודה

חורף 1951 היה גשום מאד והיו שיטפונות במעברה. הוחלט להעביר את הילדים הקטנים לקיבוצים בצפון. אחי הגיע לקיבוץ כפר יוחנן ואני לקיבוץ כפר המכבי. אחותי הקטנה אורה נשארה בבית התינוקות במעברה.

מזיכרונותיי על החיים באבן-יהודה

למדתי בבית-ספר "בכר" שבאותן השנים נקרא "בית הספר הממלכתי אבן-יהודה". בכל בוקר היה נערך מפקד לכלל תלמידי בית-הספר והוקרא פרק מספר התנ"ך. בשנת 1958 (הייתי בכיתה ח') חגגנו עשור למדינת ישראל וחצי יובל (25 שנים) למושבה אבן-יהודה. היה אירוע גדול לכל התושבים, הוצגה מצגת, שירה ומחולות שבוצעו על-ידי תלמידי בית-הספר. גם את יום העצמאות וחג השבועות היו חוגגים בהשתתפות כל התושבים. בערב יום העצמאות נערך קומזיץ מושבתי. בערב שבועות טקס הבאת הביכורים.

למדתי בתיכון "טשרניחובסקי" בנתניה ואח"כ בסמינר למורים ב"הדסים". לימדתי שלוש שנים בבית-שאן ואחר-כך התחלתי לעבוד בבית-ספר "בכר" כמורה ויועצת חינוכית. פרשתי מהעבודה לאחר 32 שנים והתחלתי לעבוד כמאבחנת דידקטית.

שלושה דורות במשפחתי למדו בבית-ספר "בכר": אני, אחי, שתי אחיותיי, שתי בנותיי ונכדיי.

נכדי היקרים

הזוית האישית

סבתא לאה: אני שמחה להשתתף בתכנית הקשר הרב-דורי יחד עם נכדי יאיר. המשפחה יקרה לי מכל.

יאיר: סיפור מרתק, התרגשתי לשמוע את הסיפור מפי סבתא לאה.