מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה פולאק, נולדתי בשנת 1952 להוריי אברהם ונאג'יה גברא בבית חולים בחדרה. אחיי הגדולים נולדו בעירק על ידי מיילדת, שהייתה מגיעה לבית היולדת. הוריי עלו לארץ ישראל בשנת 1951 כשעימם סבי וסבתי מצד אימי ושניי אחיי זמיר ז"ל ומשה שיבדל לחיים ארוכים.

את שמי שושנה נתנו הוריי בעקבות בקשתו של אחי זמיר כשחזר מהגן וסיפר שיש ילדה מאוד יפה ושמה שושנה. ההורים לא היססו לרגע וקראו לי בשם שזמיר כל כך אהב. שם משפחתי בנעוריי היה ג'ברא בערבית חזק. עם עלייתנו ארצה שונה שם המשפחה לגברא על ידי פקידי משרד הפנים. כדי להפוך אותנו לחלק מהחברה הישראלית החדשה.

כאשר עלו הוריי ארצה הם הגיעו למעברת "בית עולים" שהייתה ממוקמת באזור שכיום מוכר כשכונת קריית צאנז בנתניה. החיים במעברה היו קשים מאוד: כל משפחה קיבלה אוהל שגודלו נקבע בהתאם למספר הנפשות. התנאים היו מאוד מינימליים: לא היו מים, מקלחות, חשמל, שירותים והבישול נעשה ע"י פתיליות ופרימוסים. המצב הכלכלי היה קשה מנשוא. רבים מהעולים באותה תקופה תהו על עלייתם ועל חזונם להגיע לארץ ישראל. רוב העולים באו ממעמד סוציואקונומי גבוה מארצות מוצאם אבל כאן בארץ הם חשו אכזבה גדולה לאור המציאות הקשה.

באותה תקופה "תקופת הצנע" בימים שישראל הייתה בתחילת דרכה העצמאית, הממשלה הקציבה לכל משפחה תלושי מזון למוצרי צריכה בסיסיים כגון לחם, סוכר, ריבה, מרגרינה ולעיתים רחוקות הייתה גם מנת עוף. לאחר מספר שנים עברנו עם סבי וסבתי לצריף בשכונת דורה שם החיים היו קצת יותר נוחים והעתיד נראה ורוד יותר.

בתחילת דרכו אבי אברהם עבד במקשאה של אבטיחים ואמי נאג'יה כעקרת בית ובנוסף למשפחתה טיפלה גם באמה החולה והעיוורת. לימים שהמצב הכלכלי השתפר, אבי פתח חנות מכולת שהייתה ממוקמת סמוך בחצר של הבית זאת הייתה אחת מבין המכולות הראשונות בדורה ובטור בן של צורף חוש המסחר שלו סייע לו להתפתח ולהרחיב את העסק בשכונה.

הוריי במכולת בדורה תמיד ביחד "כעזר כנגדו"

למרות הקשיים הצליח להתפרנס בכבוד ולהטמע עם אוכלוסייה שהייתה ברובה אוכלוסייה קשת יום ודלת אמצעים. לשמחתנו המכולת החלה לשגשג ויותר לקוחות הגיעו ותוך כדי אבי למד את שפתם אידיש, ערבית מרוקאית ועוד וככה הצליח לתקשר בתוך בליל השפות. חנות המכולת הייתה גם מוכרת לרבים גם בגלל היחס והשירות הטוב של אבי וגם בגלל החדשנות שהכניס עם המוצרים שרבים ראו אותם אצלו בפעם הראשונה.

למדתי בבית הספר יסודי ממלכתי "מסילות" בשכונת דורה. עד היום אני מוקירה את בית הספר שהקנה לנו אבני דרך וערכים חדשים וחינוך ע"י מורים טובים ורציניים לימים רבים מבוגרי ביה"ס מסילות נטמנו במקצועות חופשיים וסללו את דרכם באקדמיה.

מגיל צעיר הוריי שמו דגש חשוב על השכלה, על עצמאות ועל אהבת הזולת. אחד מזכרונות ילדותי הייתה שיחה עם הוריי שבמהלכה שאלתי מדוע אין לי עוד אחים צעירים ממני. הורי הסבירו שחשוב יותר שנהיה משפחה קטנה כי אז יש להם יותר אפשרות להעניק את כל מה שאנו צריכים מבחינה חומרית ותשומת לב.

בנעוריי הצטרפתי לתנועת הנוער "בית"ר" אמי התעקשה וחשבה שאני צריכה להיות מעירה חברתית. הדבר לא היה מובן מאליו באותה הימים שכן לא היה מקובל שבנות בגילי מצטרפות לתנועות נוער.

בסיום התיכון בטשרניחובסקי התגייסתי בגאווה גדולה לצה"ל, שירתתי בחיל האויר בבסיס בקרה ומודיעין במצפה רמון בדרום. הוריי היו מלאי גאווה בגיוס שלי משום שבאותה תקופה רבות מחברותיי לא התגייסו אלא הצהירו על עצמן כדתיות. וזאת משום שהיו צריכות לעזור בכלכלת המשפחות.

אני שמחה וגאה לספר שהשירות הצבאי שלי תרם לי מאוד בחיזוק העצמאות ובביטחון האישי ובהישגים. מבחינה חברתית כבר כחיילת צעירה סללתי את דרכי והתחברתי עם כולן, אהבתי מאוד את התפקיד כבת מבצעים ולאחר מכן כמ.ע (ממונת על) מבצעים. יצרתי חברויות מוצלחת ובהמשך הצעתי לחברותיי להגיע לביתי למרות הידיעה שאני גרה בשכונת מצוקה בדורה רציתי כדי שיכירו את הוריי ואת משפחתי כדי שיראו בעצמן שהפערים שלכאורה היו קיימים ביניינו לא היו כאלו.

שירתתי בקבע שנה ולבקשת הוריי השתחררתי מהצבא, סיימתי בדרגת סמל ראשון, לאחר שיחרורי מצ.ה.ל הגעתי ע"י המועד להכוונה לחיילים משוחררים לבחינות בבנק לאומי, נקלטתי בהצלחה ועבדתי כ-42 שנה עד לפרישתי לגימלאות. (2017)

את אבי ילדיי הכרתי באירוע משפחתי. אחרי נישואנו גרנו כ-12 שנה בירושלים ונולדו לי 2 ילדים שירי ואייל. נישואנו עלו על סרטון ולאחר גירושיי חזרתי ל"מקורות" לבני משפחתי לנתניה עיר ילדותי. כיום כאדם בוגר וכאימא לילדים משלי אני יודעת שללא הנתינה האין סופית והגשמות שאיפותיי היה לי קשה יותר לגדל את ילדיי ואת זה אינני שוכחת .אני בטוחה שגם ילדיי מודים להוריי ז"ל שלא פסקו מלאהוב ולהעניק רק טוב.

אני מאוד גאה בילדיי ובנכדיי (תאומים) מביתי שירי. כמו הוריי גם אני גידלתי את ילדיי באהבה ונתינה אין סופית ולעצמאות.

כיום אני לומדת זו שנה שלישית ברציפות בכיתת הותיקים בתיכון שרת ואני מתרגשת לספר שזו סגירת מעגל עבורי משום שביתי שירי היא בוגרת תיכון זה.

הזוית האישית

מאוד נהנתי בפרויקט זה למדנו המון דברים חדשים ומעניינים וזה תרם לי להבין את החיים שהיו אז