מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מבבי יאר לחרות ומה שביניהם

הנכדה אופק קפלן והסבא אסא
סבתא אני בעלייה לארץ
סיפורה של ילדה שנולדת בסערת המלחמה לאב שלא תכירנו, ומתייתמת מאמה
חזרה אל בית ילדותי באוקראינה
דורות רבים התגוררה משפחתי בעיירה קורסון השוכנת דרומית לבירת אוקראינה- קייב.
ביוני 1941 פותחת גרמניה במתקפה על ברית המועצות ופולשת  לאוקראינה.
אבי דב-בוריס מגויס לצבא ובקרבות הבלימה הראשונים נופל בשבי הגרמני. הגרמנים עורכים סלקציות בין השבויים, רופאה אוקראינית שמכירה אותו כיהודי וקצין בצבא האדום מסגירה אותו והוא מוצא להורג.
החזית מתקרבת במהירות לעיירה, היהודים חשים בסכנה ומתחילה הבריחה מזרחה.
 
סבא דוד מסרב לנטוש את הבית והוא נשאר לשמור עליו…אמי הנמצאת בחודשי הריונה האחרונים איתי-נעזרת בסבתי ודודתי, נוטשות את הבית ונמלטות ברגל, בעגלות וברכבות, רחוק ככל האפשר מהגרמנים- מזרחה.  בישוב קטן בין נהר הדון והוולגה כורעת אמי ללדת, העגלות עוצרות ובכפר נידח ושכוח אל אני מגיחה אל עולם במלחמה, יתומה מאב שלא ידע כי נולדה לו בת ואני לעולם לא אראנו.
 
מסע הבריחה מזרחה נמשך עד לאוזבקיסטן לעיר נמנגן שם תשהה המשפחה עד תום המלחמה. בעיר רעב מחלות ומחסור, מלחמת ההישרדות היא יום יומית, חוסר הידיעה על האב שבחזית והקרובים שנשארו מעיקים וקשים.
 
יום לאחר הניצחון של בנות הברית על הנאצים  10.05.1945 נפטרה אמי, בשבילה הניצחון כבר היה מאוחר, כוחה לא עמד לה, הסבל הרעב המחלות והדאגות הכריעו אותה. עם סבתי ודודתי אנו עושות את הדרך חזרה עם המוני הפליטים אל העיירה בה הייתי צריכה להיוולד. מה מחכה לנו שם, מי מצפה לנו ? איש לא חיכה לנו, גם הבית לא ציפה לשובנו, הוא נעלם ואיננו, שכנים אוקראינים פרקו ובזזו אותו עד היסוד.
את הסבא שנשאר לשמור עליו השליכו לבור עם עוד מאות יהודים שלא הספיקו להימלט. איש מיהודי העיירה שנשארו לא נותר בחיים, רק לנמלטים הייתה עוד תקווה.  אט אט מתקבצים השרידים ומנסים לשקם את החורבות, לאחד משפחות שהתפרקו, ולהקים משפחות חדשות. משפצים בית וחולקים מטבח משותף עם משפחה שכנה ומנסים לחזור לשיגרה נורמלית.
 
שנות האושר הקצרות תמו ב1953 עזבנו את קורסון ועברנו למערב אוקראינה בעקבות דודתי שנישאה, ומשם על מנת להמשיך בלימודים נאלצתי להיפרד מהמשפחה להחליף שוב מקום מגורים וללמוד שפה חדשה-אוקראינית ולעבור ללבוב . 
 
גם כאן לא ארכו השנים ועברנו לפולין ושוב מקום חדש שפה חדשה. ב1960 עליתי לישראל עם דודתי ומשפחתה וסבתי, זו שדחפה והמריצה לעלות לארץ. שבועיים הספיקה להיות כאן ונפטרה, זכתה להיקבר בארץ אבל לא לחיות בה. הקשרים עם חברי הילדות בעיירה נותקו.
 
כמעט כל יהודיה נפוצו ברחבי התבל כל אחד בנה את עולמו החדש הרחק מאותו מקום טעון ולא עסק בנוסטלגיה. ידעתי כי יום אחד אשוב לבקר שם ולהוכיח לבני משפחתי כי כל הסיפורים על אותה עיירה על הנהר הזורם בין צוקים אדומים (ועל כן שמו רוס) על היער העבות ועל הארמון שניצב שם הם אמת, ואולי אמצא שם גם אי אלו קצות חוט על שאלות שעד היום לא נפתרו לי.
 
כאשר רוצים לבדוק מסלול טיול פותחים את האינטרנט ומחפשים חומר- ופתחנו, והתגלה לנו שם שמו של חבר ילדות והוא גר שם עד היום בעיירה   כמעט באותו בית שגרתי בו אני. טלפון מהיר אליו חידש קשר חם. ביתי היה צמוד לביתו והמטבח היה משותף לשתי המשפחות והוא משמש היום יושב ראש של ארגון הקהילות יהודיות במרכז אוקראינה.
 
הוזמנו מייד לבוא לביקור-לא למלון ולא לצימר-אליו הביתה. מכאן ועד לטיסה היה המרחק קצר.  בשדה התעופה הוא המתין לנו, חששתי איך אזהה מבוגר שהכרתיו כילד לפני למעלה מחמישים שנה. ללא מלים ומבט אחד הספיק לשנינו, השמחה וההתרגשות והחיבוקים כאילו לא עברו שנות דור.
 
שעתיים נסיעה מקייב ואני שוב בעיר ילדותי ,ואני יושבת באותו המטבח שבו ישבתי עם סבתי אשר גידלה אותי באהבה ודאגה. ומעבר לקיר "בבית שלי" לשעבר גרים כעת זרים אשר קיבלו אותי במאור פנים ושמחו להראות לי איך נראה הבית והרבה לא השתנה בו חוץ מאביזרים שהזמנים החדשים יצרו. ואנחנו משוטטים ברחובות מוכרים, ויורדים אל הנהר והמפלים ופוסעים בשבילי היער הסתווי עם הצבעים הנפלאים, ועולים לבית הספר שהתרחב מאז, וחולפים בשוק הססגוני הפורח ברחוב ממש כמו אז, ושבים לבית ולגינה שבה גידלנו את רוב הירקות והפירות, ויורדים אל המרתף שבו כבר מוכנים הירקות והפירות המשומרים בצנצנות צבעוניות לקראת החורף המקפיא המתקרב.
 
אנו גם מבקרים במרכז היהודי של עיירתי, נשארו כמה עשרות יהודים רובם מבוגרים ולהם מקום מפגש יפה ומכובד ובית כנסת והם מקיימים שם חיי קהילה, ואנו איתם בשירה ובתפילה. פעילות יהודית זו אופיינית לרוב העיירות בסביבה אותן ביקרנו בעזרת ידידי האחראי לכך, הקהילה שם תומכת בזקנים ונכים שמצבם קשה בעזרת ארגוני צדקה יהודים, וארגונים גרמנים הסובלים מיסורי מצפון ומנסים לכפר על עוונות הוריהם.
מהדור שהכיר את משפחתי לפני המלחמה לא נותר מי שיספר לי, אם כי פה ושם ישנם אחדים העוזרים לי להשלים את "הרכבת הפזל" של כל מיני קרובי משפחה שעיירה יהודית רבת שנים התברכה בהם. שאלות רבות עדיין נותרו בלתי פתורות ואולי לא תיפתרנה לעולם.
 
מקבץ העיירות של מרכז אוקראינה קייב, אומן, צרקסי , וקורסון היה מרכז יהודי תוסס וחי , דילגנו מעיר לעיר מבור הריגה אחד לבור הריגה שני, והבורות שם רבים והיערות מכסים עליהם ורק ידיים יהודיות דואגות לכך שישמרו לזיכרון עד, כי רבים היו מעוניינים שייעלמו וישתכחו כי אין הם מוסיפים כבוד ליושבי הארץ.
 
עם כל הכאב הקשור בחזרה למקומות אלו הייתה גם שמחה של חזרה אל מקומות שאהבתי שהמתיקו את טעם החיים לאותה תקופה של ילדות מרה, ולהוכיח למשפחתי ולי שכל הסיפורים שסיפרתי, כל המקומות שתיארתי וכל הדמויות מאז הם אמת לאמיתה ולא פרי הדמיון אנחנו עוד נחזור לשם, עוד לא הכל ברור לא הכל סגור. 

מילון

בבי יאר
בורות השואה

ציטוטים

”בבי יאר לנצח זכור נא את שמותינו“

הקשר הרב דורי