מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של חנה סמואל מקריית מלאכי שהשתתפה בתכנית הקשר הרב דורי עם התלמיד רועי צולשיין ויחד תיעדו את סיפור עלייתה מאתיופיה.

חנה סמואל מספרת:

"שמי חנה, כיום אני עובדת במשרה חלקית ולומדת חינוך. אני מספרת את סיפור עלייתי הטומן בחובו גם את סיפור ילדותי באתיופיה. כמו כן, החיים בכפר באתיופיה היו חיים פשוטים, חיים משפחתיים כל אחד במשפחה עזר אחד לשני בעבדות הבית. אפילו לא היה שירותים בתוך הבית למעשה לא הייתה שום תשתית. היה מובן לנו מאליו שלכל אחד יש משימות והוא צריך לעמוד בהם כבר מגיל צעיר, לא שאלנו שאלות כי זאת הייתה המסגרת שלנו. באותה תקופה העיסוק העיקרי היה חקלאות וזה היה מקור ההכנסה העיקרי שלנו, היו לנו עוד מקורות הכנסה למשל מכוורות, מאריגה ומרעיית צאן.

המסע

לא ידעתי על העלייה ממש עד הרגע האחרון, ההורים התכוננו חודש מראש, הם מכרו דברים לא בולטים לעין, כדי שהרשויות לא יגלו וכדי שיהיה לנו כסף למסע הארוך. יצאנו למסע כ- 60 נפשות, כולם בני משפחה מצד אבי בלבד. המשפחה מצד אמי גרו רחוק מאתנו ולכן הם לא הצטרפו למסע. היינו שבעה אחים ועלינו חמישה, אחות אחת עלתה לפנינו ואחת נשארה לגור באדיס אבבה, סבתא שלנו הייתה אישה מבוגרת ולכן רכבה על סוס, באמצע הדרך היא נפלה ואבי החליט להשאיר אותה מאחור כיוון שלא תשרוד את תלאות הדרך. במסע לא אכלנו כלל כי השודדים לקחו לנו את כל האוכל. המסע ארך בין שלושה שבעות לשבועיים, בסופו של דבר הגענו לסודן. המצב היה מאוד קשה שם, הסודנים התייחסו אלינו בצורה מחפירה. קיבלנו מהם מרק אבא שלי אמר שאסור לאכול אותו אז זרקנו אותו. במקום אמי קנתה לנו קמח והכנו פיתות, זה מה שאכלנו בסודן. הייתה צפיפות, מחלות והייתה תמותה יומיומית. האחיינית שלי חלתה מאוד ועד היום אנחנו לא יודעים במה חלתה, בסופו של דבר הצליחה להבריא. כל המשפחה שלי הגיעו כולם בריאים ושלמים, זה היה נס. הגענו ארצה מסודן במטוס. הגענו לנקודת המפגש בכך שאנשי מוסד הסיעו אותנו במשאיות זבל לנקודת המפגש משם עלינו למטוס הרקולס. נכנסנו לתא המטען של מטוס ההרקולס ומיד המראנו. הייתה התרגשות מאוד רבה במטוס מזה שאנו הולכים לנחות בארץ הקודש, בארץ ישראל אך למרות ההתרגשות היה מן חשש מסוים כי הכל שונה החל מהצבע ועד לאוכל.

אני (חנה) ואמא שלי (צהיינש) במרכז הקליטה בישראל

כאשר נחתנו בארץ לקחו אותי ואת בני משפחתי למרכז קליטה שנמצא בקריית ארבע, קלטו אותנו בצורה מדהימה לא חווינו שם טיפת גזענות. למרות זאת נאלצנו לעבור לגור בדירת קבע לא ידענו היכן נגור ולכן "בחרו בשבלינו" הבחירה הייתה קריית-מלאכי. באותה תקופה לא ידעתי איך קריית מלאכי נראתה למעשה אפילו לא ביקרתי שם לפני. אני שמחה שעליתי לארץ למרות תלאות הדרך וההסתגלות הקשה. החיים באתיופיה לעומת החיים בארץ במשמעויות העיקריות שלהן. אין ספק כי המעבר מארץ זרה למדינה ריבונית וחופשית קשה, אך באופן בו הגיעו יהודים מאתיופיה היה קשה כפליים, זה נעשה בחיפזון כנגד השלטון והיה כרוך במסע רגלי מפרך… ובשהייה במדינות עוינות.

אני ורועי צולשיין בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

חנה סמואל: כאשר נחתנו בארץ, לקחו אותי ואת בני משפחתי למרכז קליטה שנמצא בקריית ארבע, קלטו אותנו בצורה מדהימה לא חווינו שם טיפת גזענות.