מאגר סיפורי מורשת

שמי מלי (מלבינה) פינצי- וייס. נולדתי בבולגריה בתאריך 21.1.1946 בסופיה הבירה. הורי: אברהם (אלפרד) פינצי ז"ל וסופי פינצי ז"ל גם הם ילידי בולגריה.

היהודים בבולגריה היו ציונים גדולים אך אתאיסטים גמורים. למרות שבולגריה הייתה מדינה קומוניסטית ותחת השפעת הגוש הסובייטי, ליהודים ניתנו חופש דת ופולחן וכן אפשרות ללמוד בבתי ספר עבריים. אמי, סופי, למדה בבית ספר כזה ודיברה עברית עוד בבולגריה. היא הייתה בתנועת "השומר הצעיר" והכירה את ישראל מסיפורים והתחנכה על ציונות ואהבת ארץ ישראל.

כתינוקת, שמעתי שירי מולדת בעברית מבלי להבין מילה. אבי, לעומתה, לא למד בבית ספר עברי ולא היה בתנועת נוער.

בילדותי בבולגריה

בתקופת מלחמת העולם השנייה בולגריה הייתה תחת כיבוש נאצי (המלך בוריס היה פרו-נאצי). היהודים גורשו מהערים הגדולות ומהאוניברסיטאות ונאלצו לענוד טלאי צהוב. הגברים גויסו לעבודת פרך עבור הנאצים, ועם כל זאת, היהודים היו ברי מזל משום שהבולגרים לא הסכימו לאפשר לגרמנים לשלוח אותם למחנות ההשמדה.

בתום מלחמת העולם השנייה, בנובמבר 1944 הורי נישאו, ואני כאמור נולדתי בינואר 1946. אחי נולד ביוני 1948- חודש אחרי שהוכרזה המדינה.

הכרזת העצמאות בישראל

יום הכרזת המדינה סיפק הזדמנות לשמחה עממית שהקיפה את כל חלקי הציבור היהודי בבולגריה. שליח הסוכנות היהודית, שייקה דן, הגיע לסופיה ואסף את כל היהודים בבית העם. הוא סחף אותם בהתלהבות והציע לכולם לעלות לארץ, כי "עכשיו יש לנו מדינה".

הממשלה הבולגרית נקטה במדיניות חיובית ביחס לעלית יהודי בולגריה ארצה, והחודשים אפריל-מאי-יוני, עמדו בסימן ההתרגשות הרבה שאחזה בכלל הציבור היהודי בעקבות הכרזת המדינה. אבי, למרות שלא קיבל חינוך ציוני כלל, החליט בו במקום להירשם לעליה ארצה. דווקא אמי הייתה מעשית יותר וחששה מן הלא נודע. הורי היו מטופלים ב- 2 תינוקות, אבל אבי פסק ש"אין לנו מקום אחר – רק ארץ ישראל".

בשל החשש שיחול שינוי במדיניותה של ממשלת בולגריה בנוגע לעליה התגברו הצעדים להחיש את עליית ההמונים.

עלייתה של קהילת יהודי בולגריה לאחר מלחמת העולם השנייה היא אחד האירועים החשובים בתולדות יהודי אירופה. היה כאן שילוב של יוזמה ציונית מקומית וסיוע חוץ של המוסדות המיישבים. בקרב הקהילה היהודית שררה אוירה של "קדחת נסיעות" והסיסמא הייתה "פואירארמנוספואיר" – בלאדינו – לברוח אחים לברוח, שמא יתחרטו הגויים.

משפחתי עלתה בנובמבר 1948. כל אחד מבני המשפחה יכול היה לשאת מטען קטן של תיק או מזוודה.

קליטתם של העולים החדשים שהגיעו גלים גלים הייתה מהירה יחסית, גם בזכותם של עולים "ותיקים" יותר שכבר היו פה בארץ. "כל יהודי בולגריה ערבים זה לזה". ביום הראשון להיותנו "ישראלים" הובאנו לשער העליה, זה היה בחורף קשה, בכל מקום היה בוץ. למרות היותי קטנה מאוד (לפני גיל 3) אני זוכרת את המתח, הפחד ואי הודאות. אחי התינוק נלקח מאמי לתינוקייה כדי  לטפל בו, אבל אמי שידעה עברית הבינה שלא כדאי לה להשאיר שם את אחי. לימים, נודעו החששות האלה כחששות שהתאמתו, כאשר גם ילדי הבלקן "נעלמו".

כבר למחרת היום הגיעו בני דודים של אבי שכבר היו ותיקים כאן ולקחו אותנו לרחוב הנמל בחיפה לבית של "הרכוש הנטוש". אבי, למרות העדר שפה, התחיל מיד לעבוד במקצועו כחשמלאי מוסמך ונקלט מיד בבית מלאכה לליפוף מנועים וחשמל. זה היה מקום עבודתו הראשון והאחרון בארץ. הוא נפטר בהיותו בן 49.

יהודי בולגריה הגיעו לארץ במצב רוח מרומם. אמנם כקהילה הם סבלו בתקופת המלחמה אך ניצלו מן השואה ופתחו דף חדש. הם היו ציבור שהרבה לשיר והיה אופטימי, עמלני ובעל מזג טוב. מצב רוח זה והיערכותם הנפשית של העולים לקראת ההתמודדות הצפויה עם תנאי החיים הקשים בארץ היו ממאפייניה של עליה זו. עליה זו לא הייתה הגירת פליטים, הייתה זו עליה מרצון ומעשה של בחירה, שכן ליהודים הייתה חלופה, הם לא גורשו ולא נמלטו, הם עלו.

הזוית האישית

מלי וייס: הפרידה מבולגריה לא הייתה קלה, אך הבחירה בישראל הייתה מרצון ואהבה.