מאגר סיפורי מורשת

ילדותי באיראן -משימה בלתי אפשרית:

שמי אילנה פורט, נולדתי ב- 18 לספטמבר 1939, בחמדאן – שושן הבירה, באיראן.

אבי היה בעל מקווה, בו עשו שימוש יהודים, בהאיים, רוסים וארמנים. מיימיו של המקווה היו מי גשמים, אשר היו מגיעים באמצעות גאטרים אשר הובילו את המים למקווה. היה פיצול לגאטר שניתן היה להסית את המים למקומות אחרים. הרבה תושבים רצו את המים האלו וניתן היה להסיתם באמצעות  כניסה מפתח צר, לאורך הגטאר, עד מקום הפיצול. אני הייתי ילדה צעירה בת שש לערך, רזה וקטנה ולכן אבי לקח אותי עמו באישון הליל והכניס אותי לגאטר, כדי להסית את המים למקווה שלנו. היו שם המון נחשים וחולדות ולא פעם קבלתי מהם טפיחה, אך אני הייתי רגילה אליהם והם היו רגילים אליי, לא פחדתי מהם, בצעתי את הנדרש, זו היתה תרומתי לעסק המקווה של אבי.

לילות טרופים באיראן:

בעונת החורף ירד הרבה שלג שכיסה את הרחובות בגובה חצי מטר לפחות, אני כילדה צעירה הייתי פוסעת בשלג שהיה מגיע עד ברכיי. ערב אחד פסעתי עם אבי, הוא אחז בידו עששית, להאיר את הדרך, בדרכנו נתקלנו  במוסלמים שיכורים שדרשו מאבי להוביל אותם לבית הבושת, כיוון שלא הייתה להם תאורה. אבי שהיה מוכר לכולם מתוקף תפקידו כבעל מקווה, הסכים. הוא אחז בידי חזק ובידו השנייה העששית וכך פסענו. לפתע הגיעו שוטרים מוסלמים שהכירו אותנו כיוון שהיו השכנים שלנו, הם מיד אמרו לאבי "מה אתה עושה? לאן אתה מוביל את הבת שלך? תשלח אותה מיד הביתה, אין לה מה לעשות שם באזור הזה?" אבי חשש ודאג לי, אך הבין שעליו לשלוח אותי חזרה הביתה. כך היה, רצתי מהר בשלג, לבד וללא תאורה, רק אור הירח האיר לי את הדרך והגעתי בשלום הביתה.

העלייה וההתאקלמות בארץ:

בשנת  1956, עליתי מאיראן עם הורי לישראל, הייתי אז בת 17. שכנו אותי ואת משפחתי בקיבוץ דגניה.

התחתנתי בגיל 20 עם יעקוב והגעתי לאשדוד, הוא היה  מתנדב באשדוד בארגון ג"ן ובבית קורש.

גם אני עסקתי בפעילות התנדבות דרך עיריית אשדוד, והייתי חשופה לסיפורים לא קלים, אירוע שזכור לי במיוחד קרה, שיום אחד  שלחו אותי מהמוקד להתנדב אצל משפחה שעלתה מאיראן, סיפור זה קושר אותי לסיפור פועלו החשוב של בעלי יעקב פורת.

במסגרת התנדבותי אצל משפחות עולים, הלכתי למשפחה ופתאום ראיתי שם,  אבא השוכב במיטה, חולה, ולמשפחה ארבעה ילדים קטנים. אב במצב לא קל, מסיפור אם המשפחה נוכחתי כי כאשר היו צריכים לעלות למטוס לישראל בשדה תעופה, פתאום הבת הגדולה שלה החלה זועקת ומתחננת, שתעזור לה, היא מספרת. היו שם נשים איראניות שאחזו בילדתה בחוזקה, אנשים באו ואמרו לה תעזבי את הילדה ותעלי למטוס. היא מוסיפה שהתחננה לאותן הנשים, שיעזבו את הבת שלה! ושאלה מה הן רוצות ממנה? ללא הועיל, פתאום שני גברים חמושים במשקפיים שחורים לחשו באוזניה ובאוזני בעלה אם אתם רוצים אותה בחיים, פשוט תעלו למטוס. אל תדאגו, היא תשוב אליכם. בלית ברירה ומתוך דאגה לשלומה של הילדה, הם עלו למטוס, שבורים ובוכים.

סיפור משפחתי כל כך קשה ומשיחה עם אם המשפחה, התברר לי שמי שעזר למשפחה היה לא אחר מאשר בעלי היקר יעקב פורת.

ברצוני לספר על פועלו הרב וכן כיצד עזר למשפחה זו.

יעקוב פורת ז"ל, בעלי, נולד באירן, בשושן הבירה, בשנת 1933. למד בבית ספר אליאנס. עלה לארץ ישראל בעליית הנוער. היה מנהיג של איראנים ונוער והביא אותם מאירן לקיבוץ אפיקים. שנתיים לאחר מכן התגייס לצבא, לחייל רגלים, ולאחר שנתיים בשנת 1958, הוא עבר עם המשפחה שלו לקריית מלאכי, שם קיבל תפקיד מנהל בלשכת העבודה. הוא ראה  בלשכת העבודה שהמצב עם בני הנוער מידרדר, הדבר נגע לליבו ולכן מונה גם לתפקד במנהל הנוער בקריית מלאכי. לאחר מכן הוא קיבל תפקיד בכיר ועבר לאשדוד. באשדוד הוא מונה לתפקיד בשרותי הממשלה כמבקר בשרות התעסוקה בירושלים. אחרי זה באשדוד בזמן שהוא עבד וביקר בירושלים הוא התנדב בכמה מוסדות: הוא הקים באשדוד "בית קנדה", עמותת "פלבי" לעולי איראן, בתפקידו היה מקבל אותם ומעביר אותם לבית קנדה באשדוד, המטרה שלו הייתה לעזור לעולים חדשים, לשקם אותם ולתת להם עבודה וכל מה שהיה צריך לתת להם. את הילדים של העולים  הוא שלח לבית הספר האזורי. הוא התחיל להתנדב בארגון הגג וגם בבית קורש. כל המטרה שהייתה לו זה לעזור לזולת ולעולים החדשים.

לימים, יעקוב התחיל להתנדב ושלחו אותו לטפל בעולים חדשים ממשרד הרווחה.  הוא הגיע לבית אותה משפחה, שלימים אני הלכתי לסייע להם בעקבות התדרדרות במצב האב. כאמור זו משפחה שעלתה מאיראן בשנת 1999, לעיר אשדוד. בעלי יעקוב קיבל אותם בבית קנדה ונתן להם דירה מטעם בית קנדה. ערב אחרי העליה שלהם יעקוב ביקר אותם ושאל אותם האם הכל בסדר? אם המשפחה החלה ממררת בבכי מר, והחלה מספרת בפרסית כיוון שלא ידעה עברית כי הבת שלהם באיראן, כי ממש עם עלייתם למטוס באו נשים איראניות ומשכו אותה, ממש לקחו אותה בכח מהם, ואילצו אותה ואת בעלה וייתר הילדים לעלות למטוס ולטוס לארץ בלעדיה. היא המשיכה למרר בבכי מר ואמרה לו כי היא רוצה לחזור לאיראן, שהיא מאוד מתגעגעת לבת שלה ולא יודעת מה קורה איתה. יעקוב אמר לה אל תבכי, את בסך הכל שבוע ימים כאן. יעקוב הסביר למשפחה כי אי אפשר לחזור לאירן, אבל הוא יצור קשר עם הסוכנות היהודית באיראן שיחפשו את הבת שלהם. יעקוב בדק בסוכנות היהודית בטהרן על גורל הילדה, והם אמרו לו שיעזור למשפחה והם יטפלו בעניין של הילדה. האם לא נרגעה ויעקוב אמר לה שהעניין בברור, מידי בוקר יעקב היה מבקר את המשפחה בביתם. המצב היה שם קשה כיוון שהאב היה מתוסכל שלא יכול היה להגן על בתו. יעקוב אמר למשפחה כי יעזור להם, ואכן נתן להם כסף לאוכל  ולמצרכים. יעקב ביקש מהמשפחה לא לספר את דבר החטיפה באיראן והבטיח לה כי הוא יחזיר את הבת אליה חזרה.

לאחר הביקור באותו הלילה יעקוב קיבל טלפון מהסוכנות היהודית, הם הודיעו לו כי מצאו את הילדה ומשחררים אותה. יעקוב הלך לבית המשפחה בבוקר שאחרי ואמר להם שמצאו את הילדה ומשחררים אותה. הוא ביקש שלא לספר לאף אחד ששיחררו אותה. הוא אמר לאם כי בלילה הילדה תהיה בשדה התעופה. יום אחרי  ששיחררו את הילדה, יעקוב הלך לבקר את בני המשפחה בביתם והאמא ספרה ליעקוב כי בעלה נעלם ושהוא לא בבית כבר יומיים. יעקוב ביקש ממנה להביא לו את הדרכון של הבעל כדי לעקוב אחר עקבותיו. משלא נמצא, יעקוב התקשר לשדה התעופה בן גוריון כדי לבדוק האם הבעל יצא מהארץ. התברר שהוא נסע לאיראן לחפש את הילדה וכאשר הגיע לשדה התעופה באיראן תפסו אותו האיראנים וחשבו שהוא מרגל וכלאו אותו בכלא בטהרן.

לימים האב שוחרר והגיע לארץ, כיוון שהאב היה שבוי ועבר עינויים לא קלים, מצב זה השפיע עליו מאוד הוא היה שבור ומצא את המפלט שלו באמצעות הטיפה המרה והפך לאלכוהוליסט, האבא שתה והילדים היו אומללים. כך שכאשר אני נשלחתי לעזור למשפחה הם היו במצב לא פשוט בכלל וניסיתי לסייע ככל יכולתי, שמחתי לשמוע כי הטיפול בהשבת הבת נעשה על ידי יעקוב בעלי היקר.

הבן רוני מספר על אביו יעקוב:

אבא יעקוב פורת, ציוני ואוהב ארץ ישראל. העדיף לעזוב את משפחתו באירן, לעלות לארץ ישראל בגיל 17 בארגון עליית הנוער. יעקוב התגייס לצה"ל לחטיבת גבעתי ושירת בעיקר בדרום הארץ, ובחזית ירושלים חטיבת גבעתי הציבה חיילים לשמור על הגבול בין היהודים והירדנים בירושלים.

אבא החדיר בנו את אהבת ארץ ישראל, וכל הטיולים שלקח אותנו היו עם הסברים על המקומות והמלחמות באותם מקומות. אבא דאג לנו שנצליח גם בחיים גם בעבודה וגם בחיי המשפחה. אבא דאג לעולים שעלו ארצה. וזאת אחרי 40 שנות עבודה בלשכת העבודה ואחר כך בתור מבקר ארצי מטעם שירות התעסוקה.

לצערנו, אבא נפטר מוקדם ולא הספיק להשלים הרבה דברים שרצה, בעיקר לכתוב ספר על תולדות משפחתו באירן ובארץ.

הבן תמיר מספר:

אבא אהוב ויקר שלנו, כנער חלוץ שעלה לבדו ארצה והתאקלם בארצנו בקיבוץ. לאחר מכן כלוחם  גבעתי, שימש עבורנו מודל לחיקוי מודל לציונות, למוסר, לנתינה ולאמונה שהכל בר השגה. התכונה החזקה ביותר שאפיינה אותו הייתה טוב לב. ואבא ידע לגשר בין אנשים ותמיד ראה את הטוב שבאדם ולכן לעולם לא הרים ידיים מלנסות לסייע ולקדם בני נוער ומבוגרים בכל הקשור למקומות תעסוקה. כיהודי לא דתי, החדיר בנו את ערכי המסורת ונתן לנו להבין שיש כוח עליון שמנהל את עולמנו. כאיש משפחה למופת תמיד איחד וגיבש את המשפחה ועשה הכל למען בני המשפחה  וזאת גם בתקופות של אילוצים ומגבלות.

הזוית האישית

אילנה פורת – נהנתי מאוד מהשתתפותי בתוכנית הקשר הרב דורי, זכיתי להקשבה ותיעוד הסיפור המופלא של משפחתי, האוירה הייתה נעימה מאוד, ההנחייה של הילדים ומובילת התכנית לימור, היו מקצועיים. אני חושבת שתכנית זו חשובה לכל אזרח במדינה, הקשר עם המנחים הצעירים היה נפלא הם ממש מקסימים. רביד – נהנתי מאוד ללוות את אילנה ולשמוע את הסיפור שלה היא רגשה אותי מאוד.

אורי – נהנתי לתעד את הסיפור של אילנה , לא להאמין שקר דברים כאלו בעולם, ממש מרגש.