מאגר סיפורי מורשת

אבי לאון נולד בליטא ב-25/12/1909, הוא היה אחד מ-11 אחים שכולם וגם ההורים נספו בשואה.

אבי הגיע לארגנטינה ב-6/4/1929.

אני נולדתי בשנת 1952 בבואנוס איירס, ארגנטינה, להוריי – לאון ופני. הייתי האחות הקטנה ביותר מתוך ארבע אחים.

כנערה הייתי פעילה בשומר הצעיר בארגנטינה, מגיל 13.

בארגנטינה אסור לעשות דרכון בלי אישור הורים עד גיל 21. אמא שלי לא הסכימה לתת לי אישור ולכן לא יכולתי לעלות לארץ עד גיל 21. יום אחרי יום הולדתי ה-21 נסעתי למשרד הפנים כדי להוציא דרכון. בגיל זה כבר לא היה לי צורך בחתימת ההורים (שעדיין לא היו מוכנים לחתום לי לעלייה לארץ).

בשנת 1973, ב-31 במרץ, היה גרעין עלייה לקיבוץ (קבוצה שעולה יחד לקיבוץ) שבמסגרתו גם אני עליתי ארצה. הגענו כל המשפחה לנמל ארגנטינה (מלבד אבא שלי, שהיה משותק – הוא נפרד ממני בבית בבכי מר וביקש ממני שאביא אותו איתי כי הוא יודע מה זה לחיות בלי משפחה אחרי שכולם נספו בשואה). כל המשפחה עלתה אתי לאנייה ואחרי כמה זמן היה ציפצוץ והודעה שאמרה לכולם לרדת לנמל. אמא שלי חיבקה אותי ברגע האחרון, נתנה לי נשיקה ואמרה לי "עוד שנה יש לי את הכסף להחזיר אותך הביתה".

לאנייה קראו "אוכניו סה". היא הייתה אנייה מאוד גדולה (יחסית לאותן השנים). היינו באנייה 15 יום ולילה. באונייה היה קורס לעברית, היו ריקודים, אוכל איטלקי והמון חברותא. ירדנו בנמל באיטליה ושם החלפנו לאנייה ישראלית. אני זוכרת שהייתה ילדה, בת של איש צוות באנייה, שלמדה לבגרות בגיאוגרפיה והיו לה ספרים ומחברות שלמדה מהם עברית. אני לא ידעתי מילה בעברית וישבתי להסתכל על המחברות שלה כי זה היה ניראה לי כמו סינית והיה לי קשה לדמיין שפעם גם אני אקרא בשפה משונה זו.

בבוקר של 21 באפריל קמנו מוקדם מאוד כי שמענו שנכנסים לנמל חיפה. עד היום אני זוכרת את ההרגשה וההלם לראות את חיפה, מהאנייה זה היה נראה כמו הר מלא בתים. באותו הרגע התחלתי לשיר את שיר בספרדית שאומר "לאן את הולכת ילדה? לאן שהחיים מובילים אותי".

אני מאוד שמחה שבאתי לארץ כי בזכות זה נולדו לי שתי בנות (ענבל ותמרה) ולענבל נולדו שלוש בנות מקסימות (הילה אריאל ואביגיל). כמו שהאמנתי תמיד "כעם יהודי יש לנו רק מקום אחד לחיות".

הזוית האישית

במסגרת מפגשי הקשר הרב-דורי סיפרה חנה לנכדתה על חייה, וגם על עלייתה ארצה. חנה השתתפה בתכנית בבית הספר היסודי כרכור בשנת תשע"ח.