מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי ליזי ושמעתי ממנה את הסיפור המעניין על עליית משפחתי מארגנטינה, היו לי הרבה שאלות ששאלתי את סבתי. רציתי לדעת, מה הסיבות העיקריות שבזכותן הם החליטו לעלות לארץ?

סבתא ליזי מספרת:

"אני בת למשפחה מאוד ציונית. ההורים שלי נולדו בארגנטינה. סבא וסבתא שלי ברחו מרוסיה, המקום הראשון שהם קיבלו את הויזה היה לארגנטינה, אז הם התמקמו שם. אבא שלי אפילו שהוא יליד ארגנטינה,  מיד הבין שזה לא המדינה שלו, כלומר אנחנו לא נחשבנו לארגנטינאים. עבדנו וחיינו טוב במדינה שנתנה מקלט לסבא וסבתא שלי, אבל מהיום שקמה מדינת ישראל בשנת 1948, אבא שלי הבין שהשהייה שלנו בארגנטינה היא זמנית והוא רצה שאנחנו, הילדים נגדל רק במדינת ישראל, לכן הוא עשה עלייה יחד עם אמא שלי וארבעת הילדים.

אבא שלי היה מאוד ציוני, הוא יסד את בית הספר היהודי בעיר. בית ספר שמשנת 1948 לא לימד יותר אידיש, אלא רק עברית. היינו פעילים בקהילה למען מדינה ישראל. כל החיים שלנו בקהילה היו למען מדינת ישראל.

כשעלינו לארץ הייתי בת 15 למדתי בביה"ס היהודי. הייתי בתנועת נוער ציונית, לא היו לי חברים גוים. גרנו בקהילה סגורה מבחירה. האחים הגדולים שלי למדו בתיכון ארגנטינאי כי לא היה תיכון יהודי בעיר באותה עת. מהרגע שהיתי בגן הילדים זכרתי את עצמי במסגרות יהודיות.

אני השתייכתי לקהילה מאוד אמידה בארגנטינה, הייתה קהילה שכמעט כולם היו יוצאי רוסיה. משהו מצחיק, שגם אז הייתה הפרדה בין אשכנזים ללא אשכנזים בגלל שההורים שלי באו מאוקראינה. השתייכנו לקהילה האשכנזית אבל לעולם לא היה עימות בין הקהילות, נהפוך הוא, האחים שלי היו משויכים לקבוצות נוער של הקהילה הספרדית. מצער מה שקורה בארץ שיש עימות בין הקהילות.

האם רצית לעלות לארץ ולמה?

הייתי בגרעין של תנועת הנוער (גרעין זה קבוצת אנשים שיעלו לקיבוץ), הייתי בתנועת נוער שקראו לה תנועת נוער למרחב, שזה שווה ערך לצופים. מכיוון שהיתי כבר בכיתה י' כשעלינו אנחנו בגרעין הינו מיועדים להגיע לקיבוץ מגל, אז בעצם כל החיים שלי ידעתי שאם ההורים שלי לא עולים אני עולה לבד ואני אהיה קיבוצניקית של קיבוץ מגל. קיבוץ מגל נמצא ליד נתניה. האמת אני יכולה להגיד לך, שאני די התבאסתי שאבא שלי אמר שאנחנו עולים כולנו ביחד ואני בעצם רציתי לעלות עם הגרעין שלי, מאוד רציתי להגיע לקיבוץ. עד היום הזה אני חושבת אולי זו החמצה ואולי זו לא החמצה, כי אם לא הייתי מגיעה לקיבוץ אולי לא הייתי מכירה את סבא שלך ולא הייתה נולדת אמא שלך ואז גם לא אתה ולא הינו פה היום אז דלתות מסתובבות זה טוב.

העלייה לישראל

אבא שלי היה רופא מאוד מפורסם בארגנטינה הוא היה אורולוג (מומחה למחלות  בדרכי השתן) מנהל מחלקה. הוא חיפש להגיע למדינת ישראל ולעמדה בכירה ולתרום בתחום הרפואה, כמו שהוא תרם בארגנטינה. הוא העביר את קורות חיים שלו לאח שלו להגשה לכל מכרז שמחפשים בו אורולוג. אני לא אשכח את היום שהגיע טלפון מישראל, שהוא זכה במכרז להיות מנהל מחלקה אורולוגית בבית החולים איכילוב. אנחנו עלינו בדצמבר שנת 1965 זה היה חצי שנה אחרי שהודיעו לו. ההורים שלי טסו לישראל קודם  וקנו דירה ברחוב ארלוזורוב.

ההפלגה

אנייה קראו ירושלים. זאת הייתה האנייה הכי מפוארת של צים ובגלל שהיא הייתה הכי מפוארת נתנו לה את השם של העיר הכי קדושה וחשובה של מדינת ישראל .

האנייה הייתה אניית הדגל של חברת צים, היא הגיעה בצורה מאוד חגיגית לבואנוס איירס. הייתה קבלת פנים מאוד חגיגית לאנייה. זאת הייתה הפלגה חד פעמית. באנייה הייתה תערוכה של ציירים ישראלים, היה נוכח השגריר של משרד החוץ וראשי הקהילה היהודית, כולם באו לקבל את פני האנייה הישראלית. התנאים היו מאוד טובים, הייתה בריכה, היה בידור. אני הייתי ילדה בת 15 והיה לי כיף. היה חבר שלי מהתנועה שגם הוא עלה וככה הייתה לי כל הזמן חברה ופעילות.

אני לא מאוד נהניתי בהפלגה. היא הייתה ארוכה מאוד, שלושה שבועות ורציתי שזה כבר יגמר. במיוחד באוקיאנוס, האנייה מאוד הטלטלה והרגשתי לא טוב. העצירה הראשונה הייתה במדירה האיים הקנריים, אח"כ לאיטליה ומנפולי הגענו ישר לחיפה. אני לא אהבתי את זה, רציתי כבר להגיע ולהבין מה זה מדינת ישראל, רציתי לראות את הבית שלנו, חששתי מהמפגש עם בית הספר, הייתי מאוד מתוחה ורציתי להגיע ולראות מה מצפה לנו?

מבואנוס איירס שטנו לסאו פאולו. היה לנו זמן לרדת ולנסוע לריו דה ז'ינרו, מאוד רצינו לנסוע לשם ולראות את הר הסוכר ואת הפסל של ישו. משם האנייה הפליגה שוב עד למדירה (האיים הקנריים), משם שטנו לנפולי. בנפולי עצרנו מספיק זמן שזה איפשר לנו ללכת לבקר את פומפי, זאת העיר שנהרסה בהתפרצות של הר געש (וזוב), זה היה מאוד מעניין ומשם הפלגנו ישירות לחיפה/

בהמהלך ההפלגה כל עצירה הייתה ליום. הגענו מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה יצאנו לים. כשעצרנו בסאו פאלו (ברזיל) נסענו לריו דה ג'נרו עם מונית. הינו שישה אנשים במשפחה ההורים שלי וארבעה ילדים, שלוש אחיות ואח. כשהגענו קרוב לריו היה מקרה מאוד מצחיק, אבל שסיכן אותנו מאוד, חששנו להפסיד את האנייה. אז לא היו טלפונים ולא הייתה דרך להתקשר לאנייה, כי היה לנו תקר בגלגל המכונית,  קצת לפני שהגענו ריו ואתה יודע, שהדרום אמריקאיים עובדים די לאט, עד שהחלפנו את הגלגל לקח "מיליון שנה". אנחנו בינתיים שתינו מיץ אננס ונורא הינו עצבניים, חששנו שאולי לא נגיע לספינה. זו הייתה הפעם אחרונה שראינו יבשה בערך ל- 10 ימים כשחצינו את האוקינאוס עד למדירה (באיים הקנריים). היה מאוד כיף כי זה היה אי ציורי והיו נשים שישבו על החוף ורקמו חולצות והלכנו לבקר אותן וגם קנינו חולצות היה לי כיף. בנפולי הלכנו לראות את העיר פומפי שכוסתה ע"י חומר שהתפרץ מהר געש בשם וזוב.

מפת ההפלגה

מגיעים לישראל

כשהגענו לנמל חיפה, ראינו את הגנים הבהאיים זה הדבר הראשון שרואים כי הכיפה עשויה זהב נוצץ. אני לא יכולה לתאר לך את ההתרגשות כשראיתי את הגנים הבהאיים.

המשפחה שהיחידה שהייתה לנו בארץ היה דודי שקראו לו צ'לו שגר בקיבוץ בחן והוא היה המתווך לעליה שלנו. עמדנו על רציף של חיפה וחיכינו שאבא שלי והדוד לקחת אותנו. אנחנו הבנו המון המון ארגזים לא היתה שום בעיה להוציא את כל הרכוש מארגנטינה. אבא שלי והדוד הלכו לסדר שכל הארגזים יגיעו לתל אביב והינו מיד על מונית לכיוון תל אביב.

גרנו בתל אביב ואבא שלי קנה דירה ברחוב ארלוזורוב שזה היה אזור בנוי. אני יכולה ללומר לך שהדבר הכי חשוב זה התרומה של אבא שלי לרפואה בישראל. הוא הקים את המחלקת האורולגיה בבית חולים איכילוב, אז בית חולים קטן. גם המחלקה הייתה קטנה ולא מפותחת. הוא מיד קיבל מנוי אקדמי לאוניברסיטת תל אביב זאת אומרת פרופסור באוניברסיטה.

סבתי בנעוריה

האם הגעתם לישראל בעקבות גלי אנטישמיות בארגנטינה?

אנחנו לא השתיכנו לאף גל, אנחנו עלינו בתקופה שבארגנטינה לא הייתה אנטישמיות בכלל. עלינו בצורה פרטנית, אבא שלי החליט הוא קנה כרטיסים ארזנו את הבית ועלינו. מיד אחרי זה התחילו בארגנטינה מעשי אנטישמיות. המקרה הכי מזעזע שקרה זה שחטפו ילדה בת 15 ועם אולרים חרטו לה מגן דוד על הרגליים ועינו אותה. זה היה נורא ושמחתי שאני לא שם כבר ומיד אחרי המקרה הזה היה גל עלייה מאוד גדול מארגנטנה.

אתם למדתם בבית הספר על השואה?

יובלי, אני למדתי על השואה מהיום שאני זוכרת, גם בבית ספר. כילדה נושא זה מאוד ריגש והרשים אותי הסיפור על השואה ואני רוצה לספר לך גם למה? אני הייתי בערך בת 10 כאשר נתפס הרוצח הגדול ביותר אדולף אייכמן. הוא היה אחראי על ביצוע בפועל של הפתרון הסופי (השמדת כל יהודי אירופה). אנחנו גרנו בארגנטינה ויום אחד שמענו חדשות מסעירות שמדינת ישראל חטפה את הרוצח. שר החוץ של ישראל אז, אבא אבן הגיע לביקור בארגנטינה. מדינת ישראל ניצלה את הזדמנות, שלא בודקים מטוסים של דיפלומטים והם הבריחו את אייכמן לתוך המטוס הישראלי, כאשר הוא מורדם.

אחרי המשפט בארץ, תלו אותו למוות. אנחנו, כל יום בשעה 17:00, הינו מאזינים לשידור ישיר ברדיו ישר מבית המשפט בירושלים. כל יום היו שידורים ברדיו והינו יושבים כל המשפחה ושומעים את העדויות  המזעזעות של ניצולי השואה. יותר מזה, דוד שלי, שהיה גר בקיבוץ בחן היה עיתונאי מטעם עיתון בארגנטינה הוא סיקר עבורם את "משפט אייכמן", הוא היה צריך לדווח לעיתון מה קרה בכל יום בבית המשפט. קראתי המון ספרים על השואה, מאוד הרשימו אותי הסיפורים האלו, זה עשה לי תהפוכת נפש כי כל הזמן חשבתי שילדים כמוני, בגיל שלי נרצחו.

הזוית האישית

סבתא ליזי: אני מברכת את תכנית "הקשר הרבה דורי", עברתי עם יובל חוויה מאוד מיוחדת של שיתוף הנכד שלי בסיפור העלייה של משפחתי מארגנטינה בשנת 1965. הרגשתי שיובל מתחבר בצורה מאוד מיוחדת לסיפור המשפחה. השאלות שלו היו מעמיקות ואין ספק שזה הפך לחלום שלי. לא ידעתי שאחרי יותר מ-50 שנה מאז שעלינו אשב ביחד עם נכדי ואשחזר את הסיפור.