מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאפגניסטן לישראל

גילה ועילי
גילה בילדותה
המורשת של גילה בארץ ישראל

ההורים של גילה, יוסף ושורה, עלו מאפגניסטאן בשנת 1936 לארץ ישראל. כל אחד מהם בנפרד, עוד בהיותם ילדים. שורה הגיעה בגיל  6 ויוסף בגיל 14 .

שורה הגיע מבית של אב שהיה סוחר מצליח שחי באפגניסטאן ונהג לערוך מסעות בארצות בסביבת אפגניסטאן. היו להם 2 בתים אחד בקבול הבירה והשני בעיר בלח.  הבית בבלח נבנה באמצעות אדריכלים שהגיעו מגרמניה לתכנון הבית. במרתף הבית נשמרו שפע של מוצרי מזון יבשים (לא היו מקררים) ונבנה כך שכל הפתחים פנו לחצר פנימית לשמירת הפרטיות.

בתחילת שנות ה- 30 הייתה הפיכה צבאית והיחס אל היהודים במקום השתנה. החלו התנכלויות לבתי היהודים ולעסקים שלהם. כתוצאה מכך נאמר להם לעזוב את הבית והעסק תוך ימים ספורים. הם ארזו את  החפצים המעטים שיכלו ומעט תכשיטים ויצאו לדרך. באחד המקרים כששהו בחאן הגיעו אנשי צבא ורצו להרוג את אבא של שורה, אבל אחיה הגדול שהיה אז כבן 15, עצר בגופו, התחנן לחיו וכך הציל אותו והם עזבו במהירות. הם עשו את המסע רגלית והנשים על סוסים, עד שהגיעו להודו. שם קיבלו אותם יהודי המקום בסלי פירות ואוכל, כאות תודה על שהמשפחה ארחה אותם בביתה, לאחר שברחו מרוסיה, בזמן המהפכה הקומוניסטית.

תמונה 1
     
תמונה 2

 

בהגיעם לגבול בלבנון נכנסו כולם לארץ ישראל, פרט לסבתא של שורה שלה לא היה  "סרטיפיקט", אישור כניסה לארץ ישראל, שהייתה באותו זמן תחת שלטון בריטי. מכירת התכשיטים ותשלום לבריטים אפשרו את כניסתם לארץ. במקביל באותו זמן הגיע יוסף לארץ לבדו כיתום מהוריו. הוא נפגש עם שורה בעפולה לאחר שידכו ביניהם. הם התחתנו ועברו לגור בתל אביב.

נולדו להם 2 בנות, אני ואחותי. כולנו חיינו בחדר אחד.

הבית בתל אביב בשכונת שפירא,שימש גם את ארגון האצ" ל  לפגישות חשאיות. אימי שורה נאלצה לצאת מהבית,אישה בהריון, ולחזור  בשעות הערב רק שאנשי הארגון אפשרו לה להיכנס לביתה.

בזמן מלחמת השחרור אבי יוסף התגייס לצבא. זו הייתה תקופת הצנע וכל משפחה קיבלה הקצבה של מזון על פי מספר הנפשות. שורה, אימי, מספרת שתמיד היה חסר אוכל  והיא העדיפה לתת את האוכל לבנות. עם השנים עברנו לגור בבת ים ולאחר שנתיים נהרג יוסף בתאונת דרכים. שורה אימי גידלה אותנו לבדה עם קשיים כלכליים גדולים, אך שמה דגש על חינוך.

כילדה שגדלה בעיקר בבת ים שנים רבות, נהננו מפשטות החיים. מחסור ברכוש היה כמעט לכולם אך היינו מאושרים. שיחקנו במשחקים מחפצים שהיו בסביבתנו כמו קלאס, 5 אבנים וקפיצה בחבל. בילינו הרבה בחוץ ונפגשנו עם חברים. אף אחד לא לחץ עליי להגיע לבית הספר, למרות שהייתי לבד בבית, אימי עבדה ואחותי עברה לחיות בקיבוץ. רק לאחר 3 שנים חזרה לגור איתנו.

בתיכון למדתי בבית הספר עירוני א' בבת ים,  במגמה מזרחנית, והתגייסתי לצבא לחיל המודיעין. השירות הצבאי היה מאוד משמעותי עבורי, אהבתי אותו מאוד ואף התגייסתי לשירות קבע.

תמונה 3

 

בשנות ה- 70 הכרתי את בעלי אבי, שהיה בשירות צבאי בחיל הים, בשירות חובה אשר הוארך בגלל מלחמת ששת הימים. התחתנו ונולדו לנו 3 בנות והתקדמנו בחיים בזכות עבודה משותפת. גם לבעלי השירות הצבאי היה חשוב מאוד והוא התנדב לשירות מילואים בחיל ההנדסה הקרבית, גם לאחר המועד הנדרש. במהלך השנים למדתי לימודים אקדמיים, תואר ראשון בשפה וספרות ערבית וחינוך, תואר שני בתיקשרות. כל זאת עשיתי כאמא ל- 3 בנות וכמורה עובדת במשרה מלאה.

כיום, אני פנסיונרית לאחר 35 שנות עבודה בהוראה וסבתא לשישה נכדים מקסימים.

 

הזוית האישית

היה כיף לעבוד יחד ולמדנו אחד על השני יותר.

מילון

קבול
עיר הבירה של אפגניסטן

סרטיפיקט
אישור עלייה לארץ

ציטוטים

”רק מי שעובד קשה, משיג את מטרותיו בחיים“

הקשר הרב דורי