מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה מימון (לאה צלקה בנעורי), נולדתי בתאריך 13.10.43 בקזחסטאן, בברית המועצות, בתקופת מלחמת העולם השנייה, כרגע אני גרה בקיסריה.

אני רוצה לדבר על אהבת מולדת. ישראל לא הייתה תמיד מולדתי. היא הפכה למולדתי לאחר שעזבתי ארץ שלא רצתה אותנו, היהודים. פשטה בעיר אנטישמיות ושנאה ליהודים. בארץ הרגשתי שייכות, היה אכפת לי מכל מה שקורה. הייתי עצובה על דברים עצובים ושמחתי כשקרו דברים טובים שמחים ומוצלחים. חגגתי עם כולם את החגים בגלוי, בלי צורך להסתיר מנהגים.

כשהגעתי ארצה במרץ חגגו בארץ כעבור זמן מה את יום העצמאות. לקחו אותנו לראות את המצעד שהרשים אותי מאד וידעתי שעם עוצמה כזו לא אצטרך לדאוג שמישהו יתקיף אותי וארגיש מאוימת.

היו גם קשיי הסתגלות כמו השפה, החומר הלימודי שלא הכרתי, צורת התנהגות ואורח החיים. לאט התגברתי על הקשיים.

הצבא היווה כור היתוך שמחק את הזרות וכל מה שנשאר בי מהארץ הקודמת והפך אותי לישראלית, אוהבת ונאמנה לארצה. מאז היו כאן מספר מלחמות. כמה מחברי נפלו. הם הקריבו את חייהם למען המדינה הזאת.

שמחתי בעליה הרוסית והאתיופית. ניסיתי עד כמה שיכולתי לעזור בקליטת אלה שנקרו בדרכי. באמפטיה, הקשבה ועזרה. אני מרגישה כחלק מהמדינה והמולדת וצר לי מאוד על אלה שעוזבים את ישראל ולא נשארים פה כדי לתרום לאווירה טובה יותר, לצדק ולשלטון תקין.

גלגולו של חפץ

הוריי מפולין והחפץ הוא מזנון (בופה) עתיקה מתחילת המאה ה-20. המזנון הוא הדבר הראשון שאני זוכרת מילדותי שעמד תמיד בסלון של דירתנו בפולין. הוא עמד שם כשקיבלנו את הדירה בפולין. היינו פליטים שחוזרים למולדתם לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

המזנון עבר אתנו לדירה אחרת גדולה יותר ויפה יותר ואחר כך עברה אתנו לישראל כשעלינו ארצה.

הוא עמד במקום כבוד בסלון של הורי ולאחר מותם, עם מכירת הבית, העברתי אותו לכל הבתים שגרנו בהם. אני מאד קשורה למזנון הזה שמזכיר לי את ילדותי המאושרת.

הזוית האישית

לאה – "שמחתי מאוד לספר את סיפור חיי, נהניתי מאוד עם עומרי ואני מאחלת לה המון בריאות ואושר"

עומרי – "נהניתי מאוד עם לאה, היה לי מאוד כיף לשמוע את סיפור חייה"