מאגר סיפורי מורשת

שמי זגה אלברט. נולדתי בשנת 1939 בעיר אלכסנדריה שבמצרים, כיום אני בן 75 שנה.

בילדותי היינו משפחה דתית. בכל שבת הלכנו לבית הכנסת (ראינו דגם של בית הכנסת בטיול לבית התפוצות). בבית הכנסת שרתי במקהלה של ילדים. בגיל 13 חגגתי בר מצווה ועליתי לתורה. בנוסף, אני זוכר שאחותי הגדולה התחתנה באותו בית הכנסת. בית הספר שבו למדתי נמצא מאחורי בית הכנסת ולמדתי בו 12 כיתות. בבית הספר למדנו ערבית, צרפתית ואנגלית. עברית למדתי בחשאי.

עליתי ארצה בגיל 16 בשנת 1956 (לפני מלחמת סיני) במסגרת עליית הנוער. כבר בגיל 14 רציתי לעלות לארץ ישראל, אבל עברו שנתיים עד שעליתי לאנייה שתיקח אותי לארץ ישראל. התנאים באנייה היו קשים, בלילות ישנתי על הסיפון. חיינו על האנייה בלי אוכל ובלי מים. כשהייתי רעב הייתי יורד לחדר אוכל וגונב אוכל וכלי אוכל. במשך שבוע שלם היינו על האנייה עד שהגענו לצרפת. בצרפת שהינו במחנה מעבר לעולים במשך שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים עלינו לאנייה שהביאה אותנו לארץ ישראל.

כשירדתי מהאנייה בישראל הייתה אתי כתובתה של דודתי, שהתגוררה באותה תקופה בתל אביב. גרתי אצלה במשך מספר שבועות עד שעברתי לקיבוץ מרחביה שליד עפולה. בקיבוץ שלחו אותנו לעבוד וללמוד עברית באולפן. חצי שנה גרתי בקיבוץ ולמדתי באולפן ולאחר מכן עברתי לקיבוץ ליד רחובות. גרתי שם עד שהוריי הגיעו לארץ, ואז עזבתי את הקיבוץ ואת האולפן ועברתי לגור איתם.

לאחר שהוריי עלו ארצה חיינו בצמצום גדול. בשלב הראשון גרנו באוהלים ולאחר מכן בצריף עשוי מפח. חיינו בלי חשמל, בלי שירותים ובלי מים. כדי להביא מים הביתה הלכתי מרחק רב עד לבאר ושאבתי מים מתוך הבאר. את המים הבאתי הביתה בדלי. מכיוון שלא היה לנו הרבה כסף נאלצתי לצאת לעבוד בעבודות קשות ביותר. אחת מהעבודות שבהן עבדתי הייתה להרחיב את המסלול לקיבוץ חניתה. עבדתי בסלילת כבישים עד שהתגייסתי לשרת בצבא ההגנה לישראל. בצבא שירתתי במשך שנתיים וחצי.

לאחר שהשתחררתי מהצבא עברנו לגור במעברה בטירת הכרמל. במעברה גרנו בצריף, בלי חשמל, בלי מים ובלי שירותים. באותה תקופה התחלתי לעבוד ברשות הדואר בחיפה. בדואר התחלתי כפועל משמרות ובמקביל למדתי פקידות במשך שנה שלמה. שילבתי עבודה עם לימודים.

אחרי שנה עברתי לעבוד בדואר בטירת הכרמל מכיוון שבחיפה לא הייתה משרה פנויה.

בדואר סיימתי לעבוד בשעות הצהריים ולאחר מכן יצאתי לעבוד במלצרות. הייתי חוזר הביתה בכל לילה בחצות וזאת כדי להרוויח סכום כסף נאה. כעבור שנה הצלחתי לרכוש דירה.

בשלב זה בחיי כבר רציתי להתחתן. הכרתי את אשתי מגן הילדים והתחתנו ב-23 במאי 1969.

במשך 7 שנים ניסינו להביא ילדים לעולם, אך ללא הצלחה. כעבור 7 שנים נאמר לנו שמוטב שנתגרש מכיוון שאנחנו לא מתאימים. אשתי הסכימה עם הרופא ואמרה לי להתחתן עם אישה אחרת כדי שיהיו לי ילדים משלי. אני התנגדתי בתוקף ואמרתי לה שיש אלוקים בשמים והוא יעזור לנו להביא ילדים לעולם. לאחר 4 חודשים אשתי נכנסה להריון. נולדו לנו שלושה ילדים: 2 בנים ובת.

הילדים נולדו אסתמטיים וסבלו המון מברונכיט. היה לנו קשה מאוד כשהילדים היו קטנים. הייתי עובד שבוע ובשבוע שלאחריו הייתי מבלה עם הילדים בבית חולים.

הילדים גדלו והבן הגדול התגייס לצה"ל לחיל האוויר. הוא שירת במצפה רמון כטכנאי מטוסים. אחרי שהבן שלי שירת שנתיים וחצי בצבא, הוא רצה להמשיך לשירות קבע. באותה תקופה קיבלתי אירוע מוחי. בעקבות האירוע שעברתי חצי גוף שלי נותר משותק.

כאשר הבן שלי הגדול שמע על כך הוא ברח מהבסיס כדי לראות אותי. החברים שלו בבסיס הלשינו עליו שברח – הוא קיבל על הבריחה שבוע ריתוק וביטלו לו את הקבע, ובנוסף הוא קיבל עבודות רס"ר שונות. באחת הפעמים שבהן הוא ניקה את השירותים מישהו הדליק סיגריה והמקום החל לעלות באש. בני חיפש דרך להימלט, הוא קפץ דרך חלון קטן והתגלגל בחול, אך נשרף בידיים. באמצע הלילה קיבלנו טלפון ממנו שהוא נפצע ושנגיע לבית חולים סורוקה. לא יכולנו לצאת בלילה, ולכן חיכינו לבוקר והגענו לסורוקה רק בצהריים. כשראינו אותו הוא היה חבוש כולו וראו רק את העיניים. אני ואשתי התעלפנו וקיבלנו טיפול מהצוות בבית חולים. למחרת העברנו אותו לבית חולים רמב"ם. חצי שנה טיפלתי בו ועזרתי לו להשתקם. לאחר מכן הוא קיבל סכום חד פעמי מהצבא ונאמר לו שהוא לא שייך למשרד הביטחון. לקחתי עורך דין וכל שנה הגשנו בקשה לוועדה רפואית והיינו מקבלים נכות זמנית. כך במשך 9 שנים, עד שהוא קיבל הכרה בנכות שלו.

הבן השני שלי הוא טכנאי מחשבים. הוא חזר בתשובה. הוא נשוי ויש לו 4 ילדים. אשתו מורה לגיל הרך. בכל יום אני מטפל בנכדים ומטייל איתם, מפנק אותם וקונה להם צעצועים וממתקים. לאחרונה הבן קנה לי מחשב ומדפסת. בהתחלה לא ידעתי להשתמש במחשב כלל. גם הבת שלי הקימה משפחה ויש לה שני ילדים, בן ובת.