מאגר סיפורי מורשת

ילדות

אני ילידת אלג'יר, נולדתי ביוני בשנת 1948 למשפחה אמידה שהתעסקה במסחר של תמרים וחיטה. אני בת רביעית במשפחה ואחרי נולדו עוד שישה ילדים, אך זה היה רק אחרי שעלינו ארצה. עלינו באונייה לישראל. ההפלגה ארכה שבעה ימים. עלינו בליל שני של פסח על האונייה "עצמאות". הגענו לחיפה, בשביעי של פסח, בשנה הראשונה של מדינת ישראל. הגענו למחנה בעתלית, שנקרא סנט לוקס. היינו שם מספר ימים, אחר כך התחילו לפזר את קבוצות העולים שהגיעו. העבירו אותנו למעברות, למחנות של עולים בבאר יעקב.

גרנו שם חצי שנה. משם עברנו למחנה מעבר בנס ציונה. שוב מעברות, אבל הפעם ידענו שכשייבנו השיכונים נעבור אליהם, בנו בלוקונים: שיכוני עולים. אלה היו שיכונים מאד זולים. שם גרנו עד 1954, במשך שש שנים.

תהליך ההשתלבות בקהילה האשכנזית 

אבא שלי ידע לחיות טוב והוא גם הרגיש שהוא לא רוצה להמשיך לחיות בתוך נס ציונה ולכן עברנו לגבעת שמואל. השכנים בגבעת שמואל היו רק אשכנזים, כל אחד היה בעל מקצוע אחר. אותי מאד אהבו כי הייתי המלומדת. כל הבנים יצאו לישיבות של אשכנזים, בירושלים. היינו הספרדים היחידים, התחברנו גם עם האשכנזים וחלק היו דתיים וחלק חילוניים. אני זוכרת כילדה בת 8-9 התפקיד שלי היה ללכת ביום חמישי שישי לנקות את בית הכנסת של האשכנזים יחד עם אחותי הגדולה. מאד אהבנו לעשות את זה.

"השתכנזנו" מה שנקרא. בשבת בבוקר היינו חייבים לקום מוקדם, לנקות את הבית ולסדר. אבא שלי היה קונה ביום שישי בבוקר הרינג וקרקרים, בחיים ספרדים לא היו יודעים מה זה הרינג. אמא שלי הייתה יושבת ביום שישי ומורידה את העור ומחלקת אותו לחתיכות ושמה שמן כי אז לא היה הרינג מוכן כמו היום. כל שבת כל האשכנזים היו באים אלינו הביתה לאכול קרקרים והרינג. אבא שלי התחיל ללמוד לדבר יידיש וגם האחים שלי חזרו מהישיבות ודיברו יידיש. אז כבר התחלנו אפילו להתבייש בזה שאנחנו ספרדיים.

בהתחלה קראו לנו לחיאני. כשאבא שלי התחיל לנהל בית ספר הוא הוריד את הח' ונקראנו ליאני. כשסיימתי את בית הספר העממי, עד כיתה ו' למדתי עם כל הספרדים יחד בממלכתי דתי, אבא שלי תמיד ראה לרחוק ואמר שהוא רוצה שיצא ממני משהו, לא סתם אחת שרק למדה בבית ספר עממי, אז הוא החליט שהוא מעביר אותי לבית ספר ברמה יותר גבוהה של אשכנזיות, בשכונת נווה אחיעזר, בית ספר בית יעקב של אשכנזיות, ממש מול בר אילן. הייתי יותר לבנה מעכשיו, עם עינים ירוקות ושיער יותר בהיר, ותמיד התייחסו אלי כאשכנזיה. כשהיו באים אלי לבקר בבית לא היה קוסקוס או משהו, כי היינו מסתירים את זה. קוסקוס אכלנו אבל לא כשבאו אלינו. משם עברתי לתיכון של הרב וולף שמתוך 900 בנות לא קיבלו בו בכלל ספרדיות באופן מודע וברור. אבל אבא שלי הצליח להכניס אותי לשם בעזרת הקשרים שלו, ולמדתי חמש שנים עם אשכנזיות וכולם ידעו שאני אשכנזיה.

בשנה האחרונה סבתא שלי הגיעה מצרפת והיא שמעה שאני הולכת למסיבת סיום והציעה לי לקחת את הצמידים המרוקאים שלה שיהיה לי יפה על היד, ואני נורא שמחתי, היא נתנה לי שני צמידים מזהב, יש לי אותם עד היום, שמתי את הצמידים שלה על היד והלכתי, ואז החברה שיושבת לידי כבר חמש שנים מסתכלת לי על היד ואומרת לי: "אל תגידי לי, את ספרדיה?" שאלתי אותה: "למה את שואלת?" והיא אמרה: "יש לך צמידים של מרוקאית" אז אמרתי: "כן אני ספרדיה" אז היא כמעט חטפה התקף לב. אז היא שאלה: "מה, כל השנים את לומדת איתנו ולא ידענו שאת ספרדייה בכלל! אז איך נכנסת לבית הספר הזה בכלל?" כי אני הייתי הספרדיה היחידה בכיתה מתוך 49 בנות שהיו

אחר כך זה נתן לי סטירת לחי לפנים לראות מה זה לחיות בין אשכנזיות. היינו משפחה נורמלית, נכון שלא היינו כמו כל המשפחות של הצפון אפריקאים אבל לא חשבנו שהפער הוא כל כך גדול!  אחר כך הבנו שלהשתכנז זה בעצם פותח לך פתח להמון דברים. להיות בחברה שלהם, כי אם לא היינו משתכנזים היינו נשארים בגדר מצורעים, היינו נשארים מאחור.

אחר כך כבר לא היתה בעיה כי אבא שלי כבר הרגיש יותר יציב במעמד ויותר בטוח, אז הוא היה חבר של חברי כנסת, הוא היה מכובד ורדפו אחריו כי הוא היה פוליטיקאי, היו לנו חברי כנסת שהיו חברים טובים שלו, ח"כ רביץ וח"כ לורנץ והם לחצו עליו לעבור מגבעת שמואל לבני ברק, ואז הלכנו והתחרדנו. כל העליה של צפון אפריקה היו דתיים, אבל ככל שאבא שלי התקרב לאשכנזים הוא הלך ונהיה יותר ויותר מקפיד, יותר ויותר חרדי.

כשעברנו לבית יעקב היינו צריכות ללכת עם גרביים בקיץ ושרוולים ארוכים. עם חולצות סגורות ולהקפיד יותר. גם בבית הקפדנו. כשעברנו לבני ברק היינו כבר אשכנזים עם חותמת. השתכנזנו ממש. הגענו למצב כזה שהחברים והחברות היו רק אשכנזים, כאילו עברנו את טבילת הטהרה וקיבלנו חותמות מכל הרבנים שאנחנו כשרים, שאפשר לאכול אצלנו, שהכל בסדר. לנו בבית זה נורא הפריע, כי היו דברים שאבא שלי הוציא אותנו מדעתנו , הכל הרי היה אסור.

אימא שלי הייתה מתווכחת איתו "אבל אף פעם לא התנהגנו ככה, תמיד התנהגנו אחרת!" והוא היה אומר לה "אבל עכשיו מתנהגים אחרת" המון פעמים שמעתי ויכוחים ביניהם. הוא שינה את כל מנהגים שלו והכל הפך להיות אשכנזי והוא הקפיד נורא. זה עורר המון ויכוחים. אבל יותר מאוחר בסוף חייו הוא קצת נרגע ושיחרר. כי הילדים כבר עזבו את הבית וכולנו פחות או יותר הסתדרנו.

יש את המשפט "אם אתה יוצא לדרך בקש שיארך מסעך מאוד. שופע הרפתקאות שופע דעת. אל תירא", משפט זה מזכיר לי את היציאה של ההורים שלי מאלג'יר:

ממקום עם חיים טובים ועשירים והם עברו לארץ לא כל כך מיושבת, ארץ טרשים ללא כלכלה מי יודע מה, ועם השנים הם התמודדו עם הבעיות ופתרו אותן, וגם זה שאבא שלי עליו השלום הלך לעבוד בסלילת כבישים אף על פי שהיה תלמיד חכם ומלומד, אבל אחר כך נהיה מנהל בית ספר, וכל אחד מעשרת הילדים הלך ללמוד בבית ספר מסוים וכל אחד גמר עם תואר. נכון, היו בעיות במהלך הדרך, אבל ברוך השם, הכל הסתדר.

הוריה של סבתא: מכלוף וניג'מה לחיאני

הזוית האישית

הנכד אורי: מאוד נהניתי לפגוש את סבתא ולשמוע את סיפוריה הרבים של סבתא כיף שיש כאלה סיפורים מעניינים וסבתא כזו נפלאה זו הייתה חוויה מיוחדת במינה שלא אשכח.

סבתא פנינה: היה לי הכבוד והזכות הגדולה שנכד יקר ואהוב שואל ומתעניין בעברי זה לא ברור מאליו שהעבר ובעיני עבר של סבתא יעניין לא אגזים אם אומר שזה הרגיש לי כמו שאומרים לפני משימה מיוחדת אני ניגשת בדחילו ורחימו. וכיף גדול מהכל שיש לי כזה נכד יקר.