מאגר סיפורי מורשת

סבא מאיר עוזיאל

סבא נולד בסלוניקי שביוון בן זקונים נצר למגורשי ספרד, בן לסלומון עוזיאל ששימש כאחד מראשי הקהילה היהודית בסלוניקי. בבית הייתה חשיבות רבה לחינוך ולריבוי שפות, אבא למד גרמנית מהמטפלת, בבית שוחחו בצרפתית ולאדינו ובבית הספר למדו יוונית אנגלית ולטינית.

 משפחת עוזיאל ביוון

בגיל 17 באמצע התיכון הגרמנים פלשו ליוון ולסלוניקי נפגשו עם ראשי הקהילה ושכנעו אותם לרכז את כל היהודים בגטו לטובתם שם יוכלו להיות אחד עם השני ומשם יילקחו לאזור מרוחק מיוון ומכלל הקרבות לטובתם… כולם ארזו מזוודות עם מיטב מעילי הפרווה והבגדים הטובים, וסלומון עוזיאל לקח תיבת ברזל והכניס פנימה העתקים של על הנכסים וקבר אותה בחצר, לקח את משפחתו וכל היהודים ועלה על הרכבת שתוביל אותו לבית ההבראה.

פברואר 1943 עד אפריל 1945 שהתה כל המשפחה בברגן בלזן לשם הובאו ברכבות. כל המזוודות נלקחו מהם מיד עם ההגעה למחנה, בתחילה היה סביר, לקחו את כל הגברים על מנת לבנות צריפים לבאים העתידיים מהולנד והונגריה.

לאחר מכן העבירו את סבא לעבודה בליקוט תפוחי אדמה. תפוחי האדמה היו קבורים מתחת לשלג בתוך אדמה בוצית בקור נורא ללא ביגוד וכפפות כשהקור מקפיא את הידיים וגורם לכאב נורא. העבודה נמשכה ימים רבים מהבוקר ועד הערב.

עבודה נוספת שקיבל הייתה להעביר כיכרות לחם לחיילם הגרמניים במשאיות לשבת בלי יכולת לגעת בלחם הטרי שהריח וגירה, מי שלא יכול היה להתאפק וניסה לקחת חתיכה הומת במקום.

למזלה הרב של משפחת עוזיאל הגיס עבד במחסן מצרכי מזון והצליח מדי פעם לגנוב להביא מעט אוכל למשפחה וכך הצליחו לשרוד.

הבעיה החמורה הייתה האחיינית הקטנה בת השלוש של סבא מאיר. הוא הצליח להחביא אותה בשעות היום תחת שמיכות בביתן. בשלב מסוים הצליח הגיס לשלב את סבא במחסן המזון, גם שם העבודה הייתה מאוד קשה משום שהיה עליו לשאת על גבו רבע פרה מהמשאית למחסן המזון. הדרך הייתה ארוכה והמשא היה כבד מנשוא, אך אסור היה לו להראות קושי שמע יסולק לעבודה אחרת.

באחד הימים סבא פגש נערה שלמדה איתו בסלוניקי. היתה רזה חלשה בקושי עמדה על הרגליים. סבא הצליח לשלב אותה במחלקת המזון וכך ניצלו חייה (הוא פגש אותה כעבור שנים רבות והתברר שנהייתה רופאה ביוון).

סבא לא סיפר על המחנה שנים רבות, היה לו קשה מדי להעלות זכרונות כואבים, רק לקראת מותו הוא נפתח מעט ושיתף אותנו במעט מאוד מחוויותיו במחנה.

אחד מהאירועים שסבא שיתף אותנו היה כך:

באחד הימים לסבא היה חום והקצין הורה לו להתייצב במקום מסוים למחרת עם שחר ולהגיע עם מגבת, סבא חיכה עם המגבת שעות ארוכות והקצין לא הגיע, לאחר מכן התברר לו שאם מורים לאדם לבוא עם מגבת דינו נחרץ למוות.

אבא שרד במחנה העבודה הזה שנתיים וחודשיים, לקראת סוף המלחמה פרצה מגיפת טיפוס קשה וקטלנית ורוב הרזים התשושים והחלשים כ 50,000 איש מתו והיה צורך לקבץ את כל הגופות לבור ענק משותף – קבר אחים, זאת הייתה העבודה הנוראה ביותר שהיה עליו לבצע, היה עליו לאסוף גופות על מריצה ללכת עם המריצה מרחק עצום עד לבור הגדול, כמובן שגם הוא חלה בטיפוס ומצבו היה קשה ביותר.

עם שחרור המחנה על ידי הבריטים, סבא ומשפחתו הועלו על רכבת שנקראה לאחר מכן "הרכבת האבודה". הרכבת נקראה כך משום שאף מקום לא הסכים לקבל את החולים ואומללים, הרעבים. הם נסעו ברכבת הלוך ושוב עד שמסרו אותם לרוסים באחד הכפרים ושם הרוסים קיבלו אותם ביחס משפיל ומתעלל אנסו את הנשים והכו את הגברים ולבסוף הגיעו לסלוניקי.

הם חזרו לסלוניקי ושם ניסו לשקם את מצבם, הוציאו את התיבה מחצר הבית וניסו להחזיר לעצמם חלק מהנכסים שנלקחו על ידי התושבים היוונים.

סבא לא מצא את מקומו בקרב היוונים וכעס על הבגידה של החברים והשכנים והצטרף לתנועת עליית הנוער. הם חיכו באתונה לספינה ומשם עלו עליה, ביוני שנת 1946. זו הייתה ספינת מעפילים בשם "חביבה רייך", הם שהו תקופה במחנה המעפילים בעתלית ומשם עברו לקיבוץ עין חרוד. בקיבוץ סבא למד חרטות, התחזק והתגייס לצבא לגולני, בשנת 1947 לפני מלחמת השחרור.

בקרב על משטרת ג'נין לא רחוק מבית שאן, הוא נפצע אנושות כאשר 9 קליעים חדרו לגופו, בנוסף לפגיעת הפגז שהפילה אותו. סבא היה פצוע כל כך קשה שהצוות הרפואי השכיב אותו בצדי הפצועים. המחסור ברופאים אחיות וציוד רפואי היו כל כך גדולים שהצוות הרפואי טיפל אך ורק באותם פצועים שהיה להם סיכוי לחיות.

החברה שלו בקיבוץ קראו לו NINE BULETES. סבא שכב שנה שלמה בבית החולים בעפולה רוב הזמן מסומם ממורפיום לבד ללא מבקרים וללא משפחה. הוא חזר לקיבוץ, אבל הרגיש שהוא נטל מאחר ועדיין לא שוקם, הוא לא רצה לחיות על חשבון הקיבוץ ועזב לתל אביב. היה לו מאוד קשה, הוא היה חסר כל! הוא גר בחדר קטן ונגמל בכוחות עצמו מהמורפיום, כשהרגיש חזק יותר, אציגי משרד הביטחון סידרו לו עבודה כנהג.

בשנת 1950 פגש את סבתא שלנו, הם נישאו וחיו יחד הקימו בית ומשפחה לתפארת.

ההזמנה לחתונה

ההצהרה בשבועה של עוזיאל מאיר

לאה עוזיאל

אבי אשר אנטל גרינפלד נולד בשנת 1900 בהונגריה על גבול רוסיה בעיירה  עם אחיו התאום אשר טבע בנהר בגיל תשע. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר ואמו נישאה שנית לאדם קשה ולא משכיל בעל נגריה. אשר היה תלמיד מצטיין ובתום בית הספר העממי קיבל מלגה ללימודים בתיכון בעיר גדולה, אביו החורג התנגד ללימודים והשכלה והכריח אותו לעבוד בנגריה, טוני (אשר) ברח מהעיירה וממשפחתו בגיל 16. בשנת 1916 לפני מלחמת העולם הראשונה. שם קיבל תפקיד של שוליה לקצין רוסי.

לאה עוזיאל עם הוריה בלוקסמבורג 1931

במשך הזמן הוא הצטרף לתנועה הקומוניסטית ונשלח מטעמם לפריז, בדרכו ביקר את סבתו שהייתה בעלת פרדס בכפר קטן בהונגריה שם פגש את אישתו לעתיד אדלה אדלר שהייתה האחות הבוגרת במשפחה של 11 ילדים, הם התאהבו והמשיכו לשמור על קשר מכתבים גם בשהותו בפריז. טוני חי בפריז עם עוד שלושה בחורים קומוניסטים שנשלחו מארצות שונות, הם פעלו בניגוד לחוק, הם היו עניים ואת מעט כספם הוציאו על לימודים וקונצרטים.

בשלב מסוים טוני וחבריו נעצרו נשפטו ונידונו לגירוש מצרפת לכל חייהם. טוני הגיע ללוקסמבורג מצא עבודה וכתב מכתב לאהובתו אדלה בו ביקש את ידה, אדלה – כפריה שמעולם לא עזבה את הכפר לא דיברה אף שפה פרט להונגרית, הגיעה בכוחות עצמה ללוקסמבורג. שם נולדו שתי בנות לאה וארנה.

בשנת 1934 היטלר כבר החלל בפעולות אנטישמיות באירופה, בלוקסמבורג פעלו פעילי עלייה לישראל, ההורים שוכנעו והחליטו לעלות. בשנת 1934 בחודש ספטמבר עלו ארצה.

הגענו באנייה בדרך לגלית לחיפה שם לקחנו מונית לתל אביב, נסענו מחיפה לתל אביב והדרך ארכה חמש שעות לפחות, הכבישים היו משובשים כפרים ערביים בדרך והמתח היה גדול. הושיבו אותי על רצפת הרכב בין המושב באחורי לקדמי והגענו ליעדנו.

שמי היה לולה גרינפלד. הגענו לתל אביב לדודה ארז'י, שם התגוררנו עד שמצאנו דירה ברחוב הירקון בתל אביב, מיד נכנסתי ללא שפה לכתה א' ודבר ראשון המורה החליטה שלולה אינו שם עברי ושינתה על דעת עצמה את שמי ללאה, הייתי בבית זר במדינה זרה עם שפה שלא מובנת לי אנשים זרים סביבי וגם השם שונה והיה זר לי אבל למרבה הפלא כל זה לא הפריע לי כי סביבי היו ילדים במצבי מארצות שונות.

אז בימי עלייתנו הייתה עליה גדולה מגרמניה אוסטריה וכו' ולכן מצבי לא שונה מרבים סביבי, אבי שכל חייו לא רצה להיות נגר פתח נגרית בלית ברירה בתל אביב ומאוד הצליח, חיי היו רגילים, למדתי בבית ספר תל נורדאו ואחר כך בתיכון השכלה .

1942 בהיותי בת 14 הופצצה תל אביב על ידי האיטלקים אני הייתי ברחוב בן יהודה פינת בוגרשוב בדרכי למעגילה לגיהוץ מצעים שנשאתי בידי, חוף הים וכל הרחוב נשקפו מולי המחזה היה זוועתי לידי שכבו פצועים והרוגים ואני נכנסתי להלם. לפי עצת הרופא נשלחתי ללימודים בירושלים. מכיוון שרבים נהגו כמוני וברחו מתל אביב לא היה מקום בבית ספר ישראלי ולכן רשמו אותי לפנימייה במנזר נוטרדם דה ציון. שם למדתי שנתיים צרפתית ואת כל שאר המקצועות הנלמדים בתיכון.

שבתי לתל אביב כעבור שנתיים והמשכתי ללמוד בגימנסיה השכלה שם הלימודים העיקריים נלמדו באנגלית ותעודת הגמר הייתה בריטית מלונדון יוניברסיטי. מאחר שלא הייתה לי בגרות בעברית לא התקבלתי לאוניברסיטה בארץ ונרשמתי לאוניברסיטה שבארצות הברית. בימי הלימודים בתיכון הצטרפתי להגנה מכיוון שהייתי עדיין צעירה שרתתי בגדנ"ע. כל חברי התנדבו לפעול להגנת המולדת. הבריטים שלטו בארץ וכל חברי התנדבו למחתרות ההגנה האצ"ל  או הלח"י על מנת לפעול נגד הבריטים.

כבר רכשתי כרטיס להפלגה באנייה לדנוור קולורדו, אך מאחר וכל חברי התנדבו למחתרות הרגשתי שאני חייבת להשאר בארץ ולהתגייס עם חברי.שרתתי בחטיבת גבעתי בתור פקידת מודיעין. התפקיד שלי היה להדפיס את כל פקודות המבצע עבור מפקד החטיבה נוסף לזה הדפסתי גם את "דף קרבי" שכתב בכל יום אבא קובנר.

בשנת 1950 נשאתי ונולדו לשני ילדים נהדרים. באותה תקופה היה "צנע" בארץ. אפילו מצרכים בסיסיים ופשוטים  כמו גבינה לבנה, קמח, סוכר, קבלנו בהקצבה. עובדי עבודה גופנית קבלו כמה פרוסות נקניק עשוי מקמח ושומן, נשים בהריון קיבלו רבע עוף וכו'.

ברבות השנים נולדו לי נכדים ונינים, עברנו שמחות וקשיים כל המלחמות הפיגועים ההקרבה הסכנה האיום הערבי והקשיים הכלכליים לא שברו את אהבתי למולדת היקרה והיחידה שלנו.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.