מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאיר ויזל על רעייתו, יעל ז"ל

במסגרת התכנית
עם אשתי ז"ל
הכרותי את רעייתי ז"ל וחיינו המשותפים

שמי מאיר ויזל, נולדתי בשנת 1942 בקזבלנקה, מרוקו. עליתי לארץ בשנת 1944, בגיל שנתיים. מן הסתם אינני זוכר מאומה ממרוקו, אולם אמי תיארה מקומות ואירועים בספר שכתבה בשפה הגרמנית, בשם "הזבוב". לפני כעשרים שנה תרגמתי את הספר לעברית בתרגום חפשי.

אני בן להורים ילידי גרמניה שברחו מהנאצים במלחמת העולם השנייה. אמי הגיעה, כאמור, למרוקו והביאה לשם את אבי לאחר מכן. כשנולדתי אמי הייתה מאושפזת בגלל מחלת טיפוס קשה, ובמשך שלושה חודשים נלחמה על חייה. בזמן זה גדלתי במעון של תינוקות נטושים, דבר שללא ספק השפיע על אישיותי לעתיד.

עלינו לארץ והשתקענו בתל אביב בביתה של סבתי, שם גדלתי עד בגרות. באותן השנים היה ביתנו ליד פרדסים ושדות (שרונה), ואני זוכר טיולים עם הוריי בטבע כשאנו נזהרים שלא להיתקל בחיילים בריטים. למדתי בתל אביב בית ספר דובנוב, לאחר מכן בתיכון עירוני ה', יחד עם בני בגין – חברי מאז ילדותנו.

מילדותי אהבתי מוזיקה. התחלתי ללמוד לנגן בחלילית ואחרי שלוש שנים ביקשתי פסנתר והוריי קנו לי פסנתר ישן. מגיל שמונה אני מנגן בפסנתר. סיימתי את האקדמיה למוזיקה בתל אביב, וגם את בית הספר ג'וליארד בניו יורק. את כל חיי הקדשתי למוזיקה חוץ מארבע שנים (1963 עד 1967) בהן למדתי מתמטיקה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים.

רעייתי האהובה יעל ויזל לבית אדלר נפטרה לפני שנה ממחלת הסרטן, ואני מבקש לייחד את הסיפור שלי עליה, לזכרה.

כיצד נפגשנו? במהלך תשע שנות שהותי בניו יורק לצורך לימודי המוזיקה, התחברתי עם סטודנט ישראלי במנהל עסקים בשם יוסי. יוסי סיפר לי רבות על חברתו משכבר יעל, המתגוררת ולומדת בישראל, ושככל הנראה ימשיכו את הקשר ביניהם עם שובו ארצה מלימודיו. באחת מחופשות המולדת שלי ביקש ממני יוסי למסור ליעל ספר שהוא קנה במיוחד עבורה. קבעתי עם יעל להיפגש למחרת בירושלים. מסרתי לה את הספר, שוחחנו קצרות על ספל קפה ונפרדנו. שבתי לביתי בתל אביב. למחרת נזכרתי ביעל וחשבתי שהיא מאוד נחמדה. אולם היססתי להמשיך במחשבות כאלה כי הרי היא חברה של חבר שלי. אולם בימים הבאים שוב צפה דמותה, ואחרי כשבוע לא עמדתי באיסור וטלפנתי אליה שוב. אמרתי לה שבמקרה עלי להגיע שוב לירושלים למחרת (מה שכמובן לא היה נכון כלל), ואשמח להיפגש שוב. "בכיף", היא אמרה, ונפגשנו. הפעם היא הציעה לקחת אותי לטיול שקיעה בעין כרם, שם היא הרצתה לי באריכות ובהתלהבות על הטבע סביב, על העצים והנופים. כך הוספנו להיפגש, ולאחר שבועיים החלטנו להתחתן – להפתעת כל קרובינו וידידינו שהזהירו כמובן מפני החלטה פזיזה מדי. אבל מימשנו את ההחלטה וחודש אחרי ההיכרות שלנו נישאנו. חברי יוסי קיבל את הידיעה בתדהמה אך השלים אתה. יעל ואני עברנו לגור בניו יורק כזוג צעיר מאושר.

בארץ יעל למדה ארכיאולוגיה, ובניו יורק היא למדה לתואר שני אמנות ואוצרות של מוזיאונים. במקצוע זה עסקה עד יומה האחרון. היא נפטרה בתאריך 6 בפברואר 2019.

יעל נולדה בהולנד בעיירה ששמה סטיינווק. היה זה בשנת 1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה, בזמן הכיבוש הנאצי, ואלפי יהודי הולנד נשלחו מדי יום למחנות הריכוז וההשמדה במזרח. הורי יעל, בעזרת מחתרת פעילה, הסתתרו אז בביתם של הולנדים נוצרים שסיכנו את חייהם בכך. משפחת אדלר הייתה בת מזל שניצלה מהתופת. כל זה מסופר בספר שכתב אביה של יעל, ד"ר יעקב אדלר. שם הספר "מיגון לשמחה, מעצב ליום טוב", ובו מסופר גם על עלייתם לארץ בשנת 1948, ואיך נקלטו בארץ. הספר נמצא בארכיון מוסד "יד ושם".

כששבו לארץ מניו יורק יעל החליטה שהיא חייבת לעמוד לרשות הילדים הקטנים שלנו ולדחות קריירה מקצועית לעתיד. התיישבנו באילת, שם ייסדתי את הקונסרבטוריון למוזיקה (שקיים עד היום), ויעל טיפלה בילדים, אך פינתה גם כמה שעות שבועיות בניהול מוזיאון קטן לזכר השואה. אחרי ארבע שנים עברנו לגור במרכז, ושם יעל עבדה חלקית כמורה ב"תהילה". יעל אהבה ללמד ופיתחה שיטה מיוחדת להוראת אנגלית. כשהילדים בגרו, יעל החלה לעבוד כאוצרת במוזאון הפלישתים ע"ש קורין ממן באשדוד. היא הקימה שם גם תערוכת קבע, וגם תערוכות מתחלפות בנושאים שונים, רובם ככולם קשורות לבית היהודי, כשהיא משתפת בפועל את תושבי אשדוד וגן-יבנה בעשייה. שיא השיתוף היה בשתי תערוכות צילום שאצרה בשוק ב' באשדוד, שבהן צולמו הסוחרים והזבנים בעבודתם.

מלבד עבודתה במוזיאון יעל גם התמחתה ביוגה צחוק. היא הוזמנה להעביר סדנאות באירועים שונים בהם הפעילה את הקהל הנלהב. בגן יבנה היא התנדבה במתנ"ס ועשתה יוגה צחוק עם נשים מבוגרות שאהבו אותה מאוד.

גידלנו שלושה ילדים: שלומית, עמירן ונעמה. שלומית ונעמה חזרו בתשובה והן גרות באלעד, לשלומית חמישה ילדים, לנעמה ארבע ילדים ולעמירן שלושה. יחד יש לי אפוא שנים עשר נכדים חמודים ונעימים. אחד הנכדים אריאל לומד גיטרה ומתקדם יפה מאוד.

בבית בגן יבנה יש לי פסנתר כנף גרמני שבו ניגנתי כל השנים. עכשיו אני עומד למכור את הבית ולעבור לדירה קטנה יותר. בדירה זו לא אוכל להכניס פסנתר כנף ואקנה לי פסנתר עומד. אז מה לעשות עם פסנתר הכנף? החלטתי לתרום אותו לבית ויצ"ו באשדוד ושם אני עורך סידרה של מפגשים עם נגנים מהתזמורת. שם הסדרה הוא "צלילים בגובה האוזניים".

יעל ממשיכה להיות אתי בכל מעשיי ומחשבותיי. אני עולה לקברה אחת לשבוע בימי ששי, מספר לה את קורות השבוע שחלף, ומתייעץ עמה על פעולותיי העתידיות. היא הייתה אישה מיוחדת, שהשרתה שמחה ואהבה בקרב כולם. יהא זכרה ברוך.

אשתי יעל ז"ל

תמונה 1

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר נופי מולדת בגן יבנה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה לימור מזרחי.

מילון

בית הספר ג'וליארד
בית הספר ג'וליארד (באנגלית: Juilliard School) הוא קונסרבטוריון ללימוד אמנויות הבמה בניו יורק, הידוע בשל בוגריו המצליחים. כיום ממוקם בית הספר במרכז לינקולן, ולומדים בו כ-700 תלמידים מוזיקה, מחול ודרמה. (ויקיפדיה)

קונסרבטוריון
קונסרבטוריון הוא מוסד ללימודי מוזיקה, כולל אקדמיה למוזיקה. בישראל המשמעות המקובלת היא מסגרות חינוך בלתי פורמלי, המיועדות לילדים ובני נוער, שמקיימות את הלימודים בשעות אחר הצהריים ולעיתים משולבות במתנ"סים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”יעל ממשיכה להיות אתי בכל מעשיי ומחשבותיי“

הקשר הרב דורי