מאירן לישראל
קורות חייה של סבתא יפה זמיר
שמי הוא יפה זמיר נולדתי באיראן, בשנת 1951.
חייתי באיראן היה לנו מכל
טוב לאבי הייתה חנות בדים ושטיחים חיינו ברווחה כלכלית בבית גדול. כשהייתי
בת 6
החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. ארץ שלא ידענו עליה כלום ולא ידענו למה לצפות אבל
ידענו דבר אחד
שזאת ארץ היהודים ושם יהיה לנו בטוח יותר מאיראן.
לארץ עלינו אני,
הורי, שני אחיי ואחותי. השתקמנו עם קשיים רבים אבל במשך השנים השתלבנו. הגענו
במטוס וזאת הייתה הטיסה הראשונה והאחרונה שלי. הגענו לארץ ישראל ואחרי קליטה מהירה ומעט משפילה
שיכנו אותנו בשער
העלייה בחיפה, כמובן ששם היינו באוהלים היה
מאוד קשה להתרגל לאחר חיים נעימים
באירן, אבל קיבלתי את זה בהבנה כי אהבנו את ארץ
ישראל. לאחר כמה זמן בשער העלייה הועברנו למעברה
בתל-מונד שם חייתי כשנה ולמדתי
בכתה א' . גרנו שם כמובן גם באוהלים. החיים היו שם מאוד קשים תקופת
הצנע בארץ הייתה
קשה נאלצנו להסתפק במועט מוצרי בסיס לא היו ביצים השתמשנו באבקת ביצים הרבה
לחם ומרגרינה מעט מאוד דברים מותרות כמו סוכר, קמח.
ההורים של כל הילדים עבדו מאוד קשה
ונעדרו מהבית מבוקר ועד ערב ואת רוב העבודות ואת הטיפול
בילדים האחרים עשיתי אני
בתור הילדה הבכורה. עם כל זאת שרדנו ועברנו את התקופה הזאת. משם
עברנו לקדימה
לצריפים.
תמונה זאת צולמה לאחר שנתיים בארץ בתקופה שגרנו בקדימה. אני הייתי הבת הבכורה במשפחה.
היינו משפחה מאוחדת מאוד, הסתפקנו במעט שהיה אז. אבי ואימי עבדו בפרדס
עבודה קשה ופרנסו אותנו
ככול שיכלו.
בתמונה זאת אבי עובד בפרדס טירה שבתל מונד. אבי ואימי פרנסו את המשפחה
בעבודה קשה והם
היו צריכים ללכת 8 קילומטר
הלוך וחזור ביחד.
הייתי חברה במועדון- הנוער, במסגרתו יצאנו למחנה קיץ של
כמה ימים. את משה הכרתי בקדימה בגיל
17, היינו שכנים.
תמונה זאת היא התמונה של חתונתי עם משה זמיר בשנת 1963.
אחרי שהתחתנו גרנו בקדימה ולא
היו לנו מכשירי חשמל. בבית היו רק שני חדרים אבל הסתדרנו. בני
הבכור, יעקב, נולד שנה אחרי חתונתי, שלוש שנים לאחר מכן נולד
איציק בני השני, לאחר שבע שנים נולד
בן הזקונים שלי רוני.
עבדתי במעון נעמת באופנת ברוך, ועוד מקומות עבודה שונים. כחלק מהתנדבותי למען הקהילה קיבלתי
תעודת הוקרה על התנדבותי למען
החיילים. התנדבתי לעוד מוסדות שונים.
בתאריך 30.10.96 ביום רביעי בערב בשעה כמעט עשר בלילה נולד נכדי הבכור, בנו של יעקב בני בניתוח
קיסרי. היום
הזה היה שמח בחיי כי חיכיתי לו הרבה שנים. בהמשך השנים לאחר שנולד נכדי הראשון נולדו
בזה אחר זה 6 נכדים שלושה
בנים ושלוש בנות. אהבתי אליהם רבה.
חיי התחילו באיראן עד היום אני זוכרת, את הריחות של השוק, את אווירת
הרחוב את הבית שבו גרנו משם
עברנו תפנית חדה באורח החיים לתנאי חיים קשים,
למגורים באוהלים עם כל המשתמע מכך: גשם בחורף,
חום בקיץ. מוצרי צריכה בסיסיים
מוגבלים מזון לא היה בשפע הכל היה מצומצם עד כדי עוני.
עם הזמן המצב השתפר גם
אצלנו וגם במדינה השתלבנו בחיי המדינה גרנו כבר בבתי קבע בקדימה.
המושבה התפתחה
צברנו לנו מכרים פרסיים כמונו והשתלבנו עם בני עדות אחרים. בגיל 18 התחתנתי ונולדו
לי ילדיי בעבודה קשה ובעמל רב השגנו את מה שיש לנו כיום ילדיי גדלו בגרו יש לי 6
נכדים. אני גאה בכל זה.
משוב של הנכד, דוד זמיר:
למדתי המון על המשפחה ולמדתי על מיומנויות המחשב המון ,הרגשתי שהיה
מעניין מאוד ללמוד כל כך
הרבה על המשפחה. לדעתי צריך לשמור את המתכונת כמות שהיא. אני חושב שצריך לשמר את המסורת ולהעביר אותה למחזורי ו' הבאים.
משוב של הסבתא יפה זמיר:
נהניתי מכל רגע כל יום שהגעתי היה כחגיגה אהבתי לעבוד עם הנכד שלי דודי .
תועד בשנת 2009
מילון
מעון נעמתמעונות היום הראשונים בישראל הוקמו על ידי נעמת בשנות ה-30 של המאה הקודמת. עם הזמן הצטרפו יותר ויותר נשים לשוק העבודה, וגם משרד העבודה ושאר ארגוני הנשים קיבלו על עצמם ליצור מסגרות חינוכיות מוכרות ואיכותיות, ולתת מענה לילדי הגיל הרך. נעמת הינה הארגון הגדול ביותר המפעיל מעונות יום, כ-250 בכל רחבי הארץ -
ציטוטים
”חיי התחילו באיראן עד היום אני זוכרת את ריחות השוק, אווירת הרחוב והבית שבו גרנו “