מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם בק. נולדתי ביגוסלביה ב 29 בספטמבר 1943 בעיר סובוטיצה לדור שלישי של חסידים. בשנתיים הראשונות לחיי, עד מאי 1945, הסתובבתי עם אמי, חיה, במחנות עבודה עד שנפגשנו עם אבי, משה, במחנה ריכוז בסוף מלחמת העולם השנייה ואז חזרנו לסובוטיצה. בסובוטיצה, שיחקתי במזחלת שלג שאבי בנה מארגז על קרש. ב 1946 החליטו הורי לעלות לארץ ישראל. נדדנו בין אוסטריה, הונגריה עד לאיטליה שם גרנו במחנה עקורים. בעת שהיינו במחנה העקורים נולד איציק אחי. ב 1948 עלינו באנייה ממחנה העקורים לחיפה. משם עברנו למחנה עולים "דורה" ליד נתניה שם שהינו כשבועיים. ממחנה העולים עברנו לטבריה שם גרנו כשש שנים. כאשר הייתי בגן חובה בטבריה נולדה אחותי רבקה. בטבריה אבי עבד בכל עבודה שמצא, בין השאר כשען, כדייג, כפועל בניין ובייצור מרצפות.

כאשר הגענו לארץ השינוי בשפה היה קשה מאוד. בבית ההורים דיברו הונגרית ובגן ובית הספר חייבו אותי לדבר עברית. כאשר התחלתי לדבר עברית בבית הורי לא הצליחו לתקשר איתי. חלפה תקופה עד שהורי למדו גם הם עברית והמצב השתפר.

לאחר שש שנים בהם גרנו בטבריה האחים של אבי שכנעו אותו לעבור לגור לידם בתל אביב. בילדותי שחקתי עם בני דודי בחמור חדש. זה משחק בו ילד אחד מתכופף כמו חמור והשאר עוברים מעליו בקפיצה. כמו כן שיחקתי בחמש אבנים, גוגואים (גרעין משמש שמשחקים איתו קרוב לקיר), גולות ודיג. לאחר מספר שנים בהן גרנו ברמת החיל בתל אביב עברנו לגור בשכונת ביצרון. בתיכון למדתי בטכני בחיל האוויר מכונאות מטוסים ושירתתי בחיל האוויר. לאחר שלמדתי הנדסאי תעשייה וניהול עבדתי בתעשייה האווירית במחלקת ההוצאה לאור.

אחד הסיפורים המרגשים הוא על זוג פמוטי כסף מהודרים שקיבלה סבתי, אמו של אבי, כנדוניה לחתונה שלה. כאשר בזמן מלחמת העולה השנייה סבתי הבינה כי הם יילקחו למחנות עבודה, היא נתנה את הפמוטים יחד עם עוד חפצים לשכנתה הגויה. השכנה קברה את הפמוטים בחצר ביתה על מנת להחביא אותם. בתום המלחמה, כאשר סבתי חזרה לביתה ב 1945, השכנה החזירה לה את רכושה, כולל הפמוטים. כאשר הורי ואני היינו במחנה הפליטים באיטליה ויצרנו קשר עם משפחת אבי שנותרה ביגוסלביה, נודע לאבי כי אמו נפטרה. לאחר מות סבתי הפמוטים עברו לדודי מנחם אשר עלה איתם לארץ. בארץ דודי התחתן עם שוב (אשתו הראשונה נספתה בשואה) אך אשתו השנייה נפטרה לאחר שנים מעטות. דוד מנחם התחתן בשלישית עם אישה מאנגליה ועבר לגור איתה בלונדון, עם הפמוטים.

דוד מנחם נפטר בשנת 1973 והובא לקבורה בישראל. כאשר אשתו השלישית הגיעה לישראל, היא נתנה להורי פמוט אחד, על מנת שישאר במשפחה. הורי שמחו מאוד לקבל את הפמוט והוא תמיד הוצג לראווה בביתם. כיום הפמוט עבר לרשותי ומוצג בגאווה בביתי ואני מתרגש בכל פעם שאני רואה אותו ונזכר בסיפור.

למרבה המזל גם אשתי נחמה (ממי) גרה בבצרון עם הוריה והכרנו במועדון פנויים פנויות.

לאחר כשנתיים התחתנו. בתחילה גרנו בדירת 2 חדרים בבת ים ולאחר מכן עם הולדת בננו הבכור אודי עברנו לדירת 3 חדרים ביד אליהו שם נולדה בתנו רוית ובן הזקונים יוסי. ב 1979 עברנו לגני תקווה, כי רצינו לגור בבית פרטי. כאשר עברנו לגני תקווה עזבתי את העבודה בבנק בגלל המרחק והתחלתי לעבוד במועצה המקומית בגני תקווה. בהתחלה גרנו בצריף של 2 חדרים ולאחר כשנה התחלנו בבניית הבית. במהלך הבניה היה צריך להרוס חלק מהצריף שהיה בשטח של הבית החדש. כך נוצר מצב בו גרנו בחדר אחד של הצריף עם מטבחון קטן, והחדר שימש גם כסלון שלנו וגם כחדר שינה. הצריף היה מחובר לקרוון עם מקלחון וחדר אחד בו ישנו הילדים. את השירותים חפרתי בחצר ובלילות אם מישהו היה צריך לשירותים, היינו צריכים לצאת אל מחוץ לבית ובזמן שירד גשם דילגנו בין השלוליות. במהלך הבניה עשיתי חלק מהבניה כדי לחסוך כסף: ייצקתי בלוקים, חפרתי את הביוב של הבית החדש, התקנתי את התריסים, הדלתות, השחלתי את חוטי החשמל בקירות ועוד. בזמן הבניה המורה של בננו עשתה ביקורי בית ועדיין גרנו בצריף. יום אחד בננו הודיע בצהריים שהמורה באה לביקור. ניסינו לסדר במהירות את הבית וכשהיא הגיעה היא אמרה "איזה יופי הבית נראה כמו בונבוניירה".

לפני כחמש שנים מכרנו את הבית הפרטי ועברנו לגור בבית דירות, בו יש לנו מקום לארח את כולם: חברים, ילדים ואת תשעת הנכדים שלנו. במרץ 2019 נחגוג 53 שנות נישואין. היום אנחנו פנסיונרים, אני משתתף בחבורת זמר ובחוג שיוצא בכל חודש לקטע אחר ממסלולי שביל ישראל וכמו כן אני מתנדב במסגרת "ידיד לחינוך" בעזרה לתלמידים במתמטיקה. אנחנו אוהבים מאוד לטייל, בארץ ובעולם, לראות פריחות, נופים ולפגוש תרבויות מעניינות.

הזוית האישית

סבא אברהם בק: ראינו חשיבות רבה ושמחנו כשנכדנו אורי הזמין אותנו להשתתף במפגשים הבין דוריים שהתקיימו במסגרת בית סיפרו ובהם העברנו לו את סיפורי משפחותינו. בנוסף נהנינו ממוצרי הלוואי הבאים. התברר לנו כי אורי ידע עלינו ועל משפחותינו יותר פרטים מאשר חשבנו. השלמנו לו פרטים שרצה לדעת ושלא ידע. שמענו סיפורים מעניינים של משתתפים אחרים במפגשים. העמיק הקשר בינינו לבין אורי עקב תוספת הזמן של המפגשים ושל ארוחות שאכלנו יחד בסיום המפגשים. לסיכום נהנינו מהשתתפותנו בפעילות מבורכת זו.

אורי: לדעתי היה ממש כיף לכתוב את הסיפור למרות שסבא וסבתא לא הגיעו לכל השיעורים והייתי שמח אם היינו ממשיכים להיפגש עד סוף השנה. חבל שלא ממשיכים את המפגשים ואני מאחל לכם שיתעניינו בסיפור שלכם.