מאגר סיפורי מורשת

מאירה לפידות נולדה בנהריה בשנת 1937 כשנהריה בעצמה נוסדה בשנת 1935. בנהריה קיימים עד היום בית חרושת לנקניק זוגלובק ושטראוס. מאירה הייתה אחות ילדים בעפולה וגם בצבא. אחרי הצבא עבדה בבית חולים רמב"ם. היא התחתנה בגיל 24 וילדה את שלושת ילדה בהמשך. כאשר אחד מילדיה נפטר בגיל 14 מסיבות רפואיות.

הוריה עלו מגרמניה בשנת 1936, הם גרו תשעה חודשים ביגור ועברו לנהריה וגרו בצריף בלי חשמל. בגיל עשר עברה מנהריה לגור בקריית ביאליק וכיום היא גרה בקריית אתא. למאירה נכון להיום – ארבעה נכדים.

מאירה מספרת – תקופת הבית ספר

"למדתי בבית הספר היסודי וייצמן שבנהריה. נהניתי ללמוד שם מאוד, אני זוכרת את המחנך שלי ששמו היה יואל. אני זוכרת שיואל שלח אותנו לחפש פרחים, בזמנו היו הרבה פרחים בנהריה, זכור לי שהיו פרחים שקראו להם פרפרנים. תמיד הייתה לנו כריזמה ורצון להיות ראשונים ולהצטיין. היה לנו גנן בבית הספר אשר יחד אתו שתלנו כל מני סוגי שתילים כמו תותים ובוטנים ואפילו בט"ו בשבט אחד יצאנו יחד עם המורה ונטענו עצים וממש יצרנו יער חדש.

כל חג חגגנו בחצר בית הספר. למשל בחנוכה היו שני בתי קפה בנהריה אז לקחו את כל התלמידים לבתי הקפה וקיבלנו שם סופגניה וקקאו (שוקו). בשמחת תורה, השתתפנו בחגיגת שמחת תורה מטעם בית הספר, ששימש גם כבית כנסת ובהפסקה קיבלנו נקניקיות של זוגלובק. בל"ג בעומר עשינו מדורה בחצר בית הספר, שרפנו בובה של היטלר שהנחנו בתוך המדורה, הסיבה שעשינו זאת היא שבאותה תקופה היה הדבר נהוג בארץ. בגיל עשר עברתי לבית ספר בקריית ביאליק ששמו היה "ביאליק" ושם למדתי עד התיכון. בתיכון למדתי בבית ספר "ויצו" שבחיפה שבו התמחיתי בתפירת בגדי ילדים. כמה שנים לפני שהתחתנתי התחלתי ללמוד את המקצוע – אחות לילדים, שעם השנים נרכש לי למקצוע חיי. בצבא נתנו לי להיות אחות ילדים בתל השומר כך שלא ממש הרגשתי שאני בצבא.

לאחר תקופת שירותי, בגיל 24 התחתנתי עם בעלי מאיר, שיבדל לחיים ארוכים (נכתב בשנת 2019) וכבר בגיל 25 ילדתי את בני הראשון עופר שכיום הוא בן 57. כעבור שלוש שנים מלידת עופר, ילדתי את בני השני יואב, אשר סבל ממחלת ההידרוצפלוס, שעל סיפור חייו נפרט בסוף אודות חיי. בתי השלישית, הצעירה והבת היחידה, ששמה הוא מירב נולדה כשלוש שנים לאחר הולדת יואב. מאיר בעלי, רצה שאני אשמור על הילדים ולכן לא הלכתי לעבוד, דבר שהיה מקובל אז. תקופת גידולם הייתה חוויה מהנה מרגשת, מסקרנת, מעניינת ואף בלתי נשכחת. כשהילדים כבר גדלו היינו נפגשים רבות עם חברים שהכרנו כבר קודם לכן בתקופת הצבא כשרק הכרתי את מאיר. אהבתי נורא מוסיקה קלאסית אבל גם אהבתי את המוסיקה הישראלית, המוסיקה שלנו של עם וארץ ישראל.

מאירה בקטיף פרחים, 2012

כשנולדה לי הנכדה הראשונה ששמה מאי, האווירה בבית הייתה משמחת. הרגשנו כל כך מרוגשים כי גידול נכד שונה בהרבה מגידול ילד. ילד, לדעתי, הוא שמחה, אך עם הרבה אחריות ואילו נכד מביא המון שמחה בלי המון אחריות. כשנכדתי הייתה קטנה לא היו גני שעשועים בקרב ביתנו אז שיחקנו יחדיו בכדור, במשחקי קופסה וכשהייתה בת שבע לימדתי אותה לנגן על חליל וכעבור יומיים בלבד נהייתה מקצועית. מאז, הגיעו עוד שלושה נכדים: טום, הדר ודני שגם אתם הייתי מבלה המון. בכל שבת באו נכדיי לאכול ארוחת צהריים בביתי והדבר נתן הרגשה משפחתית, נהניתי מכל רגע נכדתי הבכורה מאי הביאה לי ולבעלי נין חמוד וחייכן ששמו ארי.

ארי נולד ב15 לינואר 2019, הוא דבר חדש בחיי המביא לי המון אור בחיים. הוא נתן לי להרגיש צעירה שוב ומשמח אותי כל פעם מחדש. היום אני גרה בקריית אתא יחד עם בן זוגי שיחיה, מאיר. מאיר לצערי חולה אלצהיימר, מה שאומר שהוא לא יכול ללכת לבד וחייב טיפול צמוד, אבל הכי חשוב שהוא זוכר אותי."

הזוית האישית

מאירה סיפרה את סיפור חייה לתלמידי בית ספר רוגוזין א, קריית אתא, במסגרת השתתפותה בתכנית הקשר הרב דורי ויחדיו תיעדו חלק מסיפורה.