מאגר סיפורי מורשת

זכורני שבגיל חמש שש גרנו בבית גדול עם עוד שלוש משפחות שומרי מצוות. בחצר הבית שבו התגוררנו היו בנויים מרתפים שבהם שמרנו מזון ופחמים שאמי הייתה קונה לחורף. בקומה השנייה (שמעל המרתף) היו המגורים, את הבניין סבבה מרפסת לכל אורכו. במרפסת היה מעקה ברזל ובחורף כשהיה יורד שלג היו השלגים נערמים ומכסים גם את הגגות והמעקים. אהבנו לשבור את הקרח שנערם על המעקה אך את השלג בגגות לא יכולנו להוריד ולכן הגיעו פועלים מיוחדים שהגיעו והפילו את כל השלג לחצר. בכל החצרות היו הרים של שלג, ואנו כילדים אהבנו לטפס על השלג ולאכול שם מהמטעמים שאמי הכינה.

מאחורי המרתף הייתה חצר אחורית שבה גידלנו אווזים, ברבורים, תרנגולים ותרנגולות. כל הזמן היו האווזות נכנסות למרתפים ומטילים את הביצים הגדולות שלהן על הפחמים וזה היה מחזה מרהיב. זכורני,שאימי הייתה מכינה יין וערק, קורנפלור מחיטה, ריבות, מעדן מיוחד מהקורנפלור בצורת קוביות, חמוצים מאבטיחים קטנים ועוד כל מיני דברים טעימים.

לחורף אמי הייתה קונה לנו דברים טעימים ומתוקים כגון: שקדים, אגוזים, פיצוחים, תמרים וכו'. תמיד בבוקר הייתי קמה מאוד מוקדם. אהבתי אז להבעיר אש בעזרת פחמים ונפט בתוך המתקן המיוחד לאש. הייתי מכניסה פחמים למתקן, שמה נפט וסוגרת את המכסה של המתקן. במתקן הייתה שרשרת ברזל חזקה שמחוברת לידית, הייתי לוקחת את הידית ומסובבת את המתקן הזה באוויר עד שהאש הייתה מתלקחת. את הפחמים הבוערים הכנסתי לתוך מייחם המים וכך היו לנו מים חמים.

יש לי אחות קטנה בשם שושנה. כשהייתי קטנה, מאד אהבתי לעזור לאימי לטפל בה בזמן שהלכה לקנות לנו לחם טרי לארוחת הבוקר. כשחזרה, אכלנו ארוחת בוקר וצעדנו לבי"ס ששכן בעירנו.

בחורף, בדרכנו לבי"ס, היינו מחליקים מידי פעם על השלג הרך אך קמים וממשיכים בדרכנו. בבי"ס היהודי בו למדתי הייתה תלבושת אחידה (מעין שמלה עם צווארון לבן ויפה). בבית הספר למדנו מקצועות חול שונים שלימדו אותנו מורות, ומקצועות קודש שהרב היה מלמד. בהמדאן למדתי עד כיתה ב' .

סבתי ע"ה, סבתא סרח, היא הדמות המשמעותית בחיי. אני זוכרת שבהיותי בגיל שמונה הגיעה אלינו לביקור בהמדאן. אחר כך נסעתי איתה ועם עוד שני דודי-יוחנן והרצל-לביתה של סבתא. נסענו לעיר כונסאר. לסבי ולסבתי הייתה חצר ענקית ובה היו להם מטעים של שקדים ואף כרם ענבים, הם היו מאוד עשירים, היו לה מחסנים שלמים של שקדים וצימוקים לחורף.

סבתי הייתה בעלת חסד. היא  הייתה שולחת אוכל לנזקקים והרבתה בעזרה לזולת . לכבוד שבת הייתה מכינה חמישה עשר קילו בצק וממנו הייתה מכינה חלות .את החלות הייתה אופה בטבון (תנור באדמה). אני זוכרת את סבתי כאישה חרוצה ומסורה. היא גם הייתה נוהגת להכין יין שרף. היו לה שמונה ילדים, שישה בנים ושתי בנות (אימי הייתה הבת הבכורה).

היום מה שגורם לי נחת זו עבודת ה' בשמחה. בכל שבת מתקיים בביתי שיעור תורה. יש לי ב"ה שלוש בנות וחמישה עשר נכדים ונכדות, ומתפללת על כולם שיצליחו בכל ויהיו מאושרים בחייהם.אני רוצה להעביר לנכדתי שתעביר לנכדיה מה שכתוב באיגרת הרמב"ם שיהיה להם חכמה בינה ודעת, סובלנות, סבלנות, זריזות וחריצות, וכפי שאמר רבי עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך'. אהבה ואחווה ושלום ורעות בין כל הנכדים והנכדות ושיירוו נחת לבורא עולם להוריהם ומוריהם וכמובן לזקניהם… ניסים מציוניהם של מרדכי הצדיק ואסתר המלכה.

זכור לי סיפור מדודתי שקרה בעיר הולדתי שושן, בה כידוע נמצאים ציוניהם (קבריהם) של מרדכי היהודי ואסתר המלכה. המוסלמים המקומיים רצו להרוס את ציון מרדכי ואסתר כדי להרחיב את הכבישים עבור הצבא. בעוד הם מתכננים זאת, התרחשה רעידת אדמה חזקה באזור, הכל נהרס מסביב פרט לקברים הקדושים. כך הבינו כולם שזהו מקום קדוש ולא הרסוהו.

אגב, אני קרויה על שמה של אסתר המלכה. הוריי היו נשואים עשר שנים ולא זכו לפרי בטן. כמקובל אז, אבי רצה להתגרש אך אימי לא התייאשה והאמינה שהתפילה על קברי הצדיקים מרדכי ואסתר ביום תענית אסתר תושיע אותה. לאחר שצמה והתפללה  בציוני הצדיקים, בעודה תשושה ורעבה, היא נרדמה על אחד הכיסאות, והנה רואה היא איש הדור פנים עם זקן לבן ובגדי לבן שאמר לה כי תפילתה התקבלה ובעוד שנה תזכה לחבוק בן. אכן, לאחר שנה, נולד לשמחתם הרבה בנם, אחי- הבכור, הלא הוא מרדכי, שנקרא כמובן, על שם מרדכי הצדיק.

לאחר מכן אני נולדתי, ונקראתי אסתר על שמה של אסתר.אבי, שהיה סוחר בדים מצליח, היה מספר לנו לעיתים שהפרסים הגויים אמרו ליהודים בלעג שהנה, תכף היטלר (יימח שמו וזכרו) יגיע לפרס והם ייקחו את חנויותינו. משום כך, החליט אבי למכור את החנות לשותפו  ולנסוע לכונסאר (שם גרה סבתי) ללמוד מהילה ושחיטה.

אבי היה אז בן 40 ולמד שם במשך שנתיים. לאחר סיום לימודיו חזר אבי לביתנו ,ומטעם הקהילה היהודית של "אוצר התורה" שלחו אותו לעבוד בעיר 'אזנדראן', שם, חיו יהודים ללא שוחט ומוהל ,כולנו ארזנו ויצאנו עם אבא לגור שם בקהילת היהודים.

בתום השנתיים שמע אבי שסוכנות היהודים בפרס מעלה יהודים לארץ-הקודש-ישראל. אבי עזב את עבודתו ולקח את כולנו לעיר הבירה טהרן שם, השכרנו דירה למספר חודשים ואבי החל לבקש עבורנו אישורי יציאה לישראל. בשנת 1952 עזבנו את אדמת פרס ועלינו לישראל דרך טורקיה במשאיות ורכבות. בטורקיה הייתה לנו הפסקה קצרה, בה הלכתי לשוק יחד עם אימי וטיילנו שם. קנינו צמר יקר וטוב בצבע ורוד וכחול לסריגה ואף תרנגול אפור לבן גדול מאוד עם כרבולת יפה ואדומה, עינו הייתה ירוקה, ולא שמנו לב שהייתה לו רק עין אחת.

מטורקיה נסענו ברכבות לכיוון החוף ועלינו על אנייה גדולה וחזקה שבה היה לנו חדר אוכל, מקלחת וכל מה שצריך. באוניה הכרתי בחורה שעלתה עימנו ארצה והיא ידעה לסרוג, רציתי לסרוג כמותה והיא החלה ללמדני. באוניה סרגתי לעצמי סוודר יפיפה בצבע ורוד עם קישוטים כחולים ועדינים, התוצאה הייתה מדהימה! גם בהמשך המשכתי לסרוג לפי מה שלימדה אותי.

באוניה אומנם היה כיף מאוד אך חלק מהנוסעים ובכללם אני נתקפו במחלות ים, וזה לא היה נעים בכלל, אך לבסוף זה עבר. הגענו לארץ הקודש!

שמחנו מאוד. בתחילה הורידו אותנו בחיפה ב"שערי העלייה", היה זה מחנה צבאי מאוד גדול של הבריטים, שם נשארנו ימים מספר עד שהעבירו אותנו למעברה ג' קרוב למושב 'בית שקמה' (כיום שכונת וילות בשם 'הדר'). במעברה קיבלנו צריף ללא דלת וחלונות , בצריף היה הרבה לכלוך וזבל. מאוד התאכזבנו מהמקום, שכן הוא היה מאוד קטן עם שולחן ושישה כיסאות, מיטות מעץ ומברזל וללא מקלחת ומטבח. הסתדרנו בקושי אך התגברנו על כל הקשיים. לא יכולנו  לקנות מה שרצינו אלא על-פי תלושים שקיבלנו לפי מספר הנפשות. את כל המכשולים קיבלנו באהבה מכיוון שידענו ש"ארץ ישראל נקנית בייסורים".

במעברה היו בי"ס דתי וחילוני.  ביה"ס הדתי היה רחוק, ולכן רק שלושת אחיותיי למדו בבי"ס הדתי. אח"כ באו אנשים מטעם הסוכנות ושאלו מי רוצה ללמוד בפנימיות מחוץ למושב, אחי הבכור-מרדכי נסע ללמוד בכפר-חב"ד, אבי לקח אותו לפנימייה וחזר. אותי ואת אחותי מלכה רצו לקחת לחינוך חילוני, אך אימי סירבה מפני שלא האמינה שזהו מקום טוב ואמרה להם: "אני רוצה רק ילדה", כלומר, שבנותיה ילכו ללמוד רק בפנימייה נפרדת לבנות.

לקחו אותי ואת אחותי מלכה לבני ברק לפנימייה הנקראת: 'בי"ס מקצועי לבנות' מטעם אורט, שם למדנו שלוש שנים. בתומן הלכתי לפנימית 'כפר חסידים' בחיפה כדי לשמש כמדריכה לבנות. בפנימייה עבדתי רק מספר חודשים. לאחר מכן, חזרתי לאשקלון, הפעם בתור מורה למלאכה בבי"ס שבו למדו אחיותיי, ובבי"ס נוסף בסביבות אשקלון ואף באחד התיכונים הדתיים.

הכרתי את בעלי באשקלון, בעודו מוכר בחנות לחומרי הדברה וחקלאות.נישאנו ב-1970 והתגוררנו באשקלון. זכינו לשלוש בנות חמודות ויקרות שהקימו בתים לתפארת בארץ ישראל. יש לנו בלע"הר חמישה עשר נכדים ונכדות, הלוואי ונזכה לנחת מכל יוצאי חלצינו ולביאת גואל צדק בקרוב ממש.

"נהניתי מאוד עם סבתי, תרם לחיזוק הקשר בינינו, ולמדתי עליה פרטים חדשים שלא היו ידועים לי בעבר.

"נהניתי מאוד לעבוד יחד על סיפורה של סבתא של חברתי, שורשיי גם הם נעוצים בפרס, חלק מהסיפורים הכרתי אך הרבה התחדש לי, ובכלל, התהליך גורם לסיפוק."