מאגר סיפורי מורשת

סבא שמשון והמשפחה שנשארה ברומניה

הייתי בן 6 כאשר משפחתי: הורי, אני וחמשת אחי גורשנו בזמן המלחמה מביתנו שבבוקובינה שהייתה תחת שלטון רומניה. השנה הייתה 1941. אני הייתי הילד החמישי מבין שישה אחים ואחות.

גורשנו ברגל לטרנסניסטריה, היום אוקראינה. התנאים היו קשים ואני זוכר בעיקר שהייתי כל הזמן רעב. הורי עשו הכל כדי לקיים אותנו ושרדנו ממש בדרך נס.

עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 נשארנו כל המשפחה בחיים וחזרנו לביתנו ברומניה. שאיפתנו הייתה לעלות לישראל אך זה היה בלתי אפשרי.

תמונה ששלחתי במכתב למשפחתי שנשארה ברומניה. בתמונה אני בן 14 בישיבה בכפר הרא"ה. הכי קשה היה שלא היה לי בית לחזור אליו בשבתות ובחגים.

השנה הייתה אוגוסט 1947, אני הייתי רק בן 12 שהחלטתי לעלות לישראל במסגרת "עלית הנוער". קרה המזל שעליית הנוער ארגנה 500 ילדים מכל התנועות הציוניות [כמו בני עקיבא, הנוער הציוני, השומר הצעיר ועוד] כדי להסיעם להולנד להכשרה לפני עלייתם לישראל. כולנו היינו מרומניה בני 11 עד 15.

כך נפרדתי מאמא ואבא ויצאתי ברכבת עם עוד 500 ילדים מהולנד בליווי מדריכים מישראל. שקט שרר כשהרכבת החלה לנסוע. ואז החל אחד הילדים לבכות ואחריו בכינו כולנו. הבנתי שאני נפרד מהורי וממשפחתי ולא ידעתי אם ומתי אראה אותם שוב.

שני אחי הגדולים 15: יצחק ופנחס, שהיו בני יותר מ 15, מצאו דרך אחרת לעלות לישראל: כעבור חצי שנה, בדצמבר 1947 יצאו באנייה מנמל בבולגריה לכיוון ישראל. לרוע המזל האנייה נתפסה ע"י הבריטים ששלטו בישראל והגבילו את אישורי הכניסה לישראל. לכן האנייה נשלחה לקפריסין.

סבא שמשון [הכי קטן]  עם שני אחיו שגם עלו לארץ: פנחס ויצחק.

בינתיים אני התגוררתי בהולנד למשך שנה ועברנו הכשרה לעלייה לארץ. גרנו במחנה באפלדורן ובספטמבר 1948 עלינו לישראל באנייה חדשה ששמה היה: "נגבה". וכך הגענו לישראל 500 ילדים ניצולי שואה.

אחי הבכור יצחק הצליח לצאת מקפריסין ולעלות לישראל במאי 1948 בדיוק לפני הכרזת העצמאות וגויס מיד לפלמ"ח [פלוגות מחץ] יצחק נלחם כחודשיים עד שנפל בשבי בלטרון ונשלח לשבי בירדן.

עם הקמת המדינה, ביוני 1948 שוחררו כל האסירים בקפריסין ויצאו לישראל, בניהם אחי הגדול פנחס, כך שכשאני הגעתי עם האנייה לישראל כבר היה אחי הבכור יצחק בשבי בירדן ואחי הגדול פנחס בצה"ל.

רוב הילדים שהגיעו איתי באנייה נשלחו למוסדות עליית הנוער כמו "מקווה ישראל" ועוד, אני זוכר שאימי כל הזמן ביקשה שכשאגיע לישראל אדאג להשכלתי ואלמד וכך אני ועוד 5 ילדים בלבד הלכנו לישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. זו ישיבת בני עקיבא הראשונה שהייתה בישראל. הישיבה שילבה לימודי ישיבה ולימודים לבחינות הבגרות.

בשלוש השנים הראשונות שהייתי בישראל, התקשורת היחידה עם הורי הייתה דרך מכתבים. ידעתי שאחי הבכור נפל בשבי רק כאשר כתבו לי במכתב: "בשורות טובות, אחיך הבכור חי. הוא בשבי בירדן". כשהייתי בן 16, כעבור שלוש שנים, בשנת 1951 עלו הורי עם שני אחי ואחותי מרומניה לישראל וגרו במעברה בקרית אתא וכך אוחדה שוב המשפחה.

לדעתי, במבט לאחור, הייתי ילד מאוד אמיץ שהחליט לצאת לבדו, בגיל 12 מהבית ברומניה מבלי לדעת מתי אראה שוב את הורי. גם בישראל הייתי יוצא דופן הכך שהחלטתי לצאת לישיבה במקום למוסדות עליית הנוער כפי שעשו כל הילדים.

אבל הקושי הגדול ביותר שזכור לי הוא שלא היה לי בית לחזור אליו בשבתות ובחגים כפי שהיה לשאר ילדי הישיבה. הסתפקתי בזה שהיו לי שני אחים גדולים שפינקו אותי בשוקולד בעת ביקוריהם.

שמשון פורר נולד ב 2.1.1935 ברומניה סוצבה. כיום מתגורר בירושלים עם אשתו ורה פורר. לשמשון ולורה ארבעה ילדים ושמונה נכדים, איתי אוליאל הוא הנכד החמישי.

הזוית האישית

נהנינו מהאפשרות לספר, לשתף ולהקשיב זה לזה. איתי מאחל לסבא בריאות, שמחה ושתמיד יהיה מאושר. סבא מאחל לאיתי שיזכה להקים בית מאושר ואוהב בישראל ושתמיד יהיה בריא.