מאגר סיפורי מורשת

סבא יעקוב מספר נולדתי בטורקיה בעיר איסטנבול.בשכונה שנקראת כסומפשה, יש לי 3 אחים אני הבן השלישי למשפחת זלמה.ראשונהנולדה אחותי ששמה אסתר או בשמה המלא אסתראה, אח שני שמו סימן טוב, אחריו אני יעקוב ואחרון חביב אחי הצעיר חיים. שם המשפחה שלי הוא זלמה.

 

גרנו בבניין ארוך עם משפחות רבות, כ- 10 משפחות. היה לנו פרוזדור ארוך, וחדרים משני צדדיו לכל אורכו, המבנה היה מעץ. בערב ישבנו כל השכנים בתוך הפרוזדור, בהתחלה דיברנו, הנשים היו סורגות והגברים לעיתים שיחקו בקלפים והילדים היו משחקים במשחקים שהמציאו. היה לנו מטבח ושירותים משותפים, במקרה שאמא אחת הייתה עסוקה בבישולים או בחינוך היו אומרים לילד ללכת לשכנה ולהגיד לה "תנה מכה" – כלומר "תחזיקי אותי" וככה השכנים ידעו שהיא צריכה פרטיות או עזרה.

 

החיים מבחינה כלכלית לא היו "הכי טובים". הגברים עבדו מחוץ לבית, והנשים עבדו עבודות בית (לא היה דבר כזה שנשים יעבדו מחוץ לבית). השכנות עם המוסלמים הייתה בסדר, בדרך כלל לא היו איתם ריבים, אני הייתי דומה לטורקי מוסלמי. פעם אחי הגדול רצה להרביץ לי אז טורקי אחד רדף אחריו וצעק לו: "מה אתה מרביץ לטורקי?" הטורקי הרביץ לאחי ואז ברח.

 

למדתי בבית ספר מוסלמי עד כיתה ג', דיברנו שם בטורקית אבל בבית דיברנו לדינו. היו לי חברים מוסלמים, היה לי חבר טוב שאמא שלו יהודיה ואבא שלו היה מוסלמי שעבד בעירייה. לא התנהגו אלינו בצורה אחרת בגלל שאנחנו יהודים. בזמן מלחמת העולם השנייה הגרמנים הגיעו עד יוון וכבר עמדו להיכנס לטורקיה, אז הצבא אסף את כל הגברים היהודים מגיל 18 ומעלה והכניסו אותנו להסגר. על מנת שכאשר הגרמנים יכנסו לטורקיה, הגברים היהודים לא יוכלו להתנגד ולהגן על בני משפחותיהם. לשמחתנו הגרמנים לא הצליחו להיכנס לטורקיה,  ואז שחררו את כולם.

 

התחלתי ללמוד בארץ בגיל 10, הגעתי היישר לכיתה ג' מבלי לדעת דבר, מכיוון שבטורקיה היו נכנסים בגיל מאוחר יותר, לא כמו בארץ בגיל 6. אחותי הגדולה עלתה לארץ בעקבות אהבה נכזבת בטורקיה. היא עלתה עם עליית הנוער והכניסו אותה לקיבוץ גינוסר שם היא עבדה במטעי בננות ובכל עבודה חקלאית שנתבקשה.

 

אמא שלי בשום פנים ואופן לא הסכימה להישאר בטורקיה בלי הבת שלה, לכן כולנו עלינו בעליה הגדולה לארץ בשנת 1949.עלינו ארצה באוניה מעץ שבה היו מובילים פחם לטורקיה, היה בה אולם גדול וכל משפחה תפסה פינה באוניה. ההפלגה לארץ ישראל ארכה כ 6-7 ימים, אולי יותר עד שהגענו לארץ.

 

בארץ הביאו אותנו לשער העלייה שם פיזרו עלינו אבקת ddt  כי חשבו שיש לנו כינים! בשער העלייה אחותי באה לקבל אותנו עם כפייה ומכנסיים קצרצרים, (שורט עם גומי). אבא שלי היה המום מהלבוש ה"לא צנוע" שלה ואמר מיד לאמא  שלי לתת לה שמלה, כי בלבוש כזה הוא אינו מסכים לה להישאר.

 

מהמטע נסענו איתה לקיבוץ כדי לראות היכן היא גרה. אבא שלי שאל את מזכיר הקיבוץ, כמה כסף הם יקבלו אם יחליטו להישאר בקיבוץ,  מזכיר הקיבוץ ענה לו כי כסף לא מקבלים, אלא הקיבוץ מספק לכל משפחה כמה שהם צריכים. המזכיר בקיבוץ ניסה לשכנע את אבא שלי להישאר ואבא שלי לא הסכים בשום אופן, אז אחותי נאלצה לעזוב איתנו את הקיבוץ ועברנו למעברת פרדסיה, שם היינו בערך שנה וחצי. במעברה קיבלנו תלושי אוכל, והמגורים היו באוהלים.

 

בשנת 50 היה בארץ שלג והכול היה לבן, אז האוהלים התמוטטו מכובד השלג, ואותנו הילדים הקטנים העבירו לבית יצחק בשער חפר וחילקו אותנו למשפחות. אותי שמו אצל זוג זקנים, ואני פחדתי מאוד כי מעולם לא נפרדתי מההורים שלי. לא הצלחתי להירדם כל הלילה. בבוקר מוקדם חבר שלי שישן אצלם יחד איתי ואני ברח ברחנו מהבית שלהם. בדרך אספו אותנו אנשים עם עגלות, ואיך שהוא הצלחנו  לחזור.

 

פרדסיה, שנה וחצי היינו במעברה. במושב הסמוך היה למשפחה חבר בשם אברהם גרציאני, שהייתה לו קבוצת אנשים שמיינה תפוזי "שמוטי" בפרדס. באחד הימים הגיע אברהם גרציאני למעברה לחפש נגרים, אבא שלי היה עובד בטורקיה בבניית תיבות עץ, אז אבי הציע את עצמו כנגר. הוא בנה את תיבות העץ לאריזה והפועלים היו ממיינים את התפוזים, עוטפים אותם בנייר מיוחד וממלאים את התיבה. אבא שלי היה סוגר את התיבה ומוסיף חיזוקים של במבוק.

 

 סבא יעקב זלמה בשנת 1968 בצור משה

 

יום אחד הודיעו שיש הרחבה בצור משה, ואברהם הציע לנו לבוא ולקבל משק, אנחנו הסכמנו בשמחה. קיבלנו צריף עשוי אלומיניום פחון, באחד האזורים בצור משה על יד הפרדסים. גרנו שם כשנתיים, עד אשר בנו לנו את בתי הסוכנות. במושב הייתה לנו ילדות יפה. היו לנו מלא חברים.

 

אני למדתי בבית ספר שהיום משמש גן במושב, לימים ילדים רבים חונכו שם וגם נכדי! צברתי במושב חוויות רבות כילד ונער.כבישים לא היו במושב, הכל היה כורכר. גם משחקים אמיתיים לא היו לנו, בחורף היה בוץ והואדי היה מלא מים, מה שאילץ אותנו לשים בלוקים שישמשו לנו שבילים על מנת שנוכל לעבור. על אף הדלות, הכל היה ברוח טובה כי אהבנו לעשות את זה! אחד מהחברים קיבל אופניים חלודות בלי צמיגים ושרשרת, ואיתם היינו משחקים, היינו עולים לכביש הגבעה ומדרדרים אותם למטה, והיינו שמחים ומאושרים. ככה גדלנו והפכנו, להיות ילדים ונערים שובבים ושמחים.    

 

מאחר והגעתי לארץ בגיל 10 התחלתי את הלימודים מאוחר חסית לילדים אחרים בארץ (כיתה ג') וכשסיימתי כיתה ח' התחלתי לעבוד במוסך של רכבים. להורים שלי לא היה כסף ללימודים כי המצב היה קשה, וגם לא ממש חייבו אותי ללמוד וזה היה חבל מאוד. עבדתי שנתיים במוסך ואז בחקלאות במושב: היינו זורעים בוטנים וקישואים. היה לנו פרדס שהסוכנות נטעה  ורוב הזמן עבדנו בחקלאות כדי לפרנס את המשפחה.

 

בהגיעי לגיל 17 וחצי יצא צה"ל למבצע קדש, לכן, גייסו אותי מוקדם. ההורים שלי  היו צריכים לחתום על הגיוס המוקדם. הצבא גייס אז המון צעירים בגילאים האלה כי היה חשש שהמלחמה תימשך, ולא יהיו מספיק לוחמים וחיילים. המלחמה התרחשה בסיני, בה השתתפו גם הצרפתים והאנגלים, כנגד המצרים. במלחמה עצמה לא השתתפתי כיוון שעדיין הייתי טירון בבית נאבלה. כעבור חודשיים בטירונות מאוד רציתי להצטרף לחטיבת הצנחנים, אבל שלחו אותי לחטיבת גולני, שם שרתי בסיירת גולני. בטירונות נתנו לנו סמל ט (טירון) ואנחנו היינו בטוחים שאנחנו חיילים מן המיניין, אך ביקשו מאיתנו להוריד את הסמלים כי נותרו לנו עוד 3 חודשים של טירונות בגולני. בצבא מאוד נהניתי, צברתי חוויות שם, והעברתי את השירות שלי בכיף גדול. 

 

כשסיימתי את הצבא  חזרתי לעבוד במושב. בבית החולים לרפואה נפשית בלב השרון חיפשו עובדים, ואני התחלתי לעבוד שם. עבדתי בריפוי בעיסוק עם גינון ועבודה בחממות של ירקות, עבדתי בבית החולים במשך 9 שנים. בבית החולים הכרתי את אשתי לעתיד, גם היא עבדה בריפוי בעיסוק עם החולים. התחלנו את היכרותנו ע"י החלפת ספרים, אז היה לי המון זמן לקרוא. מאז התחלנו לדבר והזמנתי אותה לקולנוע בשרון בנתניה ומשם הדרך הייתה סלולה לחברות וחתונה. התחתנו כעבור כשנה וחצי, בבית הכנסת בצור משה בערב ל"ג בעומר. החופה הייתה בבית הכנסת במושב והאירוע היה במועדון. את הכיבוד הרב שהיה בחתונה הכנו אנחנו. כדי להזמין את חברי הכפר תלינו הזמנה גדולה במזכירות המושב ובצרכניה, זה היה הנוהג.

 

אחר כך עזבתי את העבודה בבית החולים וחזרתי לעבוד בחקלאות. בהמשך הקמנו חממות  פרחים, פרדסים ולולים, עבדנו ימים ולילות  בחממות ובלולים, אבל אהבנו כל רגע. במשך הזמן נולדו לנו 3 ילדים: הבכורה רבקה נשואה לאיתי ולה 5 ילדים (יריב,נדב,עומר,רועי,נועה). איציק נשוי לאילת ולהם 3 ילדים (תומר,דנה ואורי). טל נשוי לענבר ולהם ילדה ושמה מאי. אנחנו משפחה גדולה ומלוכדת (נפגשים בכל יום שישי לארוחה משותפת). בחגים אנחנו חוגגים ביחד, מי יתן ותמיד נהיה שמחים בריאים ומאושרים.

 

"זו השנה השנייה שבה אני משתתפת בפעילות המדהימה "קשר רב דורי", בשנה שעברה עשיתי זאת עם נועה נכדתי, אחות של רועי, עם סיפור עלייתי לארץ ישראל מתוניס. השנה החלטנו רועי ואני שנספר את הסיפור של סבא ועלייתו מתורכיה והפעם נרחיב קצת יותר ונערוך ספר שייזכר לדורות במשפחת זלמה!

 

אכן רועי בכל שבוע בא לביקור אצל סבא עם שאלות מנחות ואנחנו מסדרים, מדפיסים ועורכים בבית הספר.ושוב נוצרת תחושה של חיבור, תחושה של שליחות, לספר את הסיפור שלנו לדורות הבאים!אני מוצאת שההנאה והלמידה היא של כולנו, של הילדים על העבר המאד חשוב, שממנו צמחה מדינה לתפארת… ולנו על הגיל המאד מיוחד הזה, ילדות, עם היכולת הטכנולוגית המופלאה, ללמוד להשתמש בעזרים שלעולם לא חשבנו שנתנסה. היה לנו מאד חשוב להיות שותפים ולקחת חלק בזה, גם בקשר שלנו עם הנכד וגם מהמקום שאלה הם הזיכרונות שלנו.

 

את החוויה הזו נזכור לעולמים. תודה לליאת על הליווי המאוד מקצועי. תודה לרועי שבזכותו אנו חווים הכל מחדש ומהתלה. נהננו מאד, למדנו, השכלנו והחכמנו, כמובן שגם נתנו!"

פנינה ויעקב זלמה                        

 

"להיות קרוב לסבתא וסבא ולסיפור חייו של סבא יעקב, היה מעניין ומהנה. היה לי כיף ולמדתי המון דברים חדשים על סבא יעקב. אני שמח שעשנו את זה כי מבחנתי זה יהיה זיכרון לדורי דורות לסיפור החיים המעניין של סבא בזמן הקמת מדינת ישראל!

 

הסיפור הזה מכניס אותי לפרופורציות על החיים ולהבנה שאנו חיים בעולם טוב ויפה ומקבלים הכל כמובן מאליו, מה שהיה בגדר חלום רחוק ואפילו לא ידוע בתקופה שסבא היה ילד. אני תמיד שואל את עצמי מה היה קורה אם אבא של סבא לא היה מחליט לעלות לישראל ואולי להישאר בטורקיה כמו כל בני הדודים שלו!

סבא יעקב וסבתא פנינה, תודה שאתם הסבים שלי, תודה שאתם דואגים לי ולמשפחה שלי    .

אוהב, רועי

 

תשע"ו, 2016