מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי מספרת:

שמי שיינא עטיה, נולדתי בשנת 1958 (תשי"ח), להוריי, שלום דובער והינדא רחל פרידמן, בעיר ריגא בירת לטביה. לטביה הייתה אז תחת שלטון רוסי קומוניסטי.. אולם, היהודים הרגישו יותר חופשיים ויותר טוב יחסית מאשר ברוסיה עצמה, וזאת בגלל, שלטביה נכבשה על ידי רוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה, והלטבים שנאו את הרוסים.

אי אפשר היה לצאת מרוסיה, אלא רק עם סיבה מספקת. כי הרי "רוסיה הוא המקום הכי נפלא בעולם". זאת הייתה התעמולה היומיומית באותו זמן ברוסיה.

סבי וסבתי עלו לארץ ישראל לפני מלחמת ששת הימים בגיל 70. וזאת כדי לאפשר למשפחת הבן שלהם (משפחתי) להגיש בקשה לקבלת היתר יציאה לארץ ישראל במסגרת איחוד משפחות בעלי קירבה ראשונה, שזו. סיבה מספיק מוצדקת כדי לקבל את האישור המיוחל.. אולם, בכל זאת, הייתה בעיה. אבי היה קצין בדרגה גבוהה בצבא הרוסי, הוא שירת ביחידה מסווגת (הייתה לו גישה למסמכים סודיים) במלחמת העולם השנייה.

בשנות צעירותו אבי היה  חסיד חב"ד. ולכן הוא נמנע מללמוד בבית הספר היסודי שהיה בית ספר גוי בו למדו גם בשבת. אביו (סבא שלי) כל עוד היה עם המשפחה דאג לכך שלא הצטרכו ללמוד בבית הספר. אולם מאז שנאסר לכמה שנים במחנות עבודה, הוא. לא יכול היה לדאוג אז לחינוך הילדים, ובניו, וביניהם אבי  נאלצו ללמוד בבית הספר.

לפני הכניסה לבית הספר התכונן אבי, לרמה של כיתה ז', הכיתה האחרונה בבית ספר יסודי… הוא התקבל בבית הספר. ומהיום הראשון ללימודים קיבל ציונים מצוינים. בשנת 1941 סיים את הלימודים עם מדליית זהב. את לימודיו החל בכיתה ז' בערך בגיל 16 וסיים בגיל 21… יום לאחר סיום הלימודים פרצה מלחמת העולם השנייה. החוק חייב את כל מי שסיים לימודים תיכוניים  להתגייס לצבא. אבי קיבל דחייה מהצבא כי היה מבוגר, אולם, כעת, בעקבות המלחמה, היה עליו להתגייס!

אבי ביקש ללמוד בבית הספר הצבאי בלנינגרד, ולהיות מועמד לחיל תותחנים נגד מטוסים. יחד עם חברו הטוב פטיומקין. בקשתו ובקשת חברו להתגייס לבית הספר הצבאי הייתה משום שנודע להם שכל חבריהם לכיתה, שנשלחו לחיל רגלים לא חזרו משם… מלבד שניים שאומנם שרדו אבל חזרו נכים.

אבי וחברו פטיומקין הגיעו ללנינגרד אולם לא למדו אלא עזרו בפעילויות שונות. בלנינגרד לא שהו זמן רב. אבי הורשה לצאת לעיר אפילו עם מדיו והוא ניצל זאת לביקור אצל דודו (אח של סבא שלי) שגר שם. היה גם עוד בן דוד שנישאר שם. אבל לצערי, וניפטר מרעב.

באוגוסט 1941 הודיעו להם כי הם מועברים לאומסק שבסיביר. היא רצו להיות קצינים קרביים. אבל, לאחר חצי שנה של לימודים התברר שאין מה לעשות איתם. מכיוון שאין עוד צורך במקצוע הזה. השאירו אותם לעוד כמה חודשי לימוד, התברר שאין לאן לשלוח אותם. לבסוף הוחלט להסב את מקצועם ולהשאירם לכמה חודשי לימוד נוספים, ללימוד מקצוע חדש. בסיום לימודיהם נשלחו לפוזנא, שם נתבקשו להגיש בקשה באיזה מקום ברצונם לשרת. אולם, למרות בקשותיו החוזרות ונשנות של אבי לשרת ברוסטוב או במוסקבה, הוא לא הופנה לשם.. יום אחד כשפגש את מפקדו ושאל אותו על כך, נענה כי גם כאן זקוקים לקצינים. ולאחר חוות דעת שקיבלו עליהם, הוחלט שהוא ועוד שניים נוספים יישארו במקום להדרכת חיילים.

חיילים פשיסטים ימ"ש הסבו נזקים גדולים לעיר גורקי שם היה בית חרושת צבאי. גדודם קיבל הוראה לעבור לגורקי להגן על העיר מפני התקפות. מטרתם של היהודים בשרותם הצבאי הייתה לחזק את הצבא כדי להציל יהודים. הם לא חששו לדבר על כך בקול. משום שגם בעיתונות דיווחו על מעשי הזוועה של הנאצים ביהודים. ומכיוון שגם הגויים סבלו מהמצב, בער בהם רגש  הנקמה. היהודים עבדו במלאכת הכתיבה וראיית חשבון..

באוקטובר 1944 כבשו את ריגה. אבי השתחרר מהשירות הצבאי בגדוד התותחנים בשנת 1946. לאחר שחרורו זכה ביום הכיפורים יחד עם חילו הרגאי להתפלל בציבור בבית הכנסת. התפילה ריגשה אותו מאוד. כיוון, שלא התפלל בציבור במשך שנה.

נגמרה המלחמה!!!

לאבי לא היו קשיים מיוחדים בשירות הצבאי, בגלל דרגת הקצונה שלו. ולכן גם לא היו בעיות בגלל היותו יהודי. בצבא רכשו לו כבוד באופן אישי. וכל בקשה מצדו נענתה בחיוב. הייתה לו הצלחה גם כמפקד בבית הספר לקצינים וגם כמפקד סוללה.

כדי להשתחרר מהצבא אבי נזקק לפרוטקציה, קרוב משפחה רחוק עזר לו להשתחרר מהצבא. למען האמת, הם לא הכירו בכלל, אבל, מכמה שיחות בניהם עלה שהם קרובי משפחה.

את המלחמה סיים אבי בדרגת סרן ואחרי המלחמה הועלה לדרגת רב סרן. הוא קיבל מדליה על השירות הצבאי ומדליה על ניצחון על גרמניה. בזמן שרותו בצבא היו מודעים לכך שהוא יהודי ולמרות זאת שמע לא פעם משונאי היהודים, כי הוא יהודי טוב  בשונה משאר כל היהודים…. לאחר שהשתחרר מהצבא הוא נרשם ללימודי משפטים בכתב. אולם לאחר תקופת מה חייבו אותו לרשום שברצונו להתגייס שוב לצבא.

בתקופת שרותו בצבא קבע  הוא גר בבית. וכל יום הלך לשרות. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר ולא נותר לו זמן לתפילה. הוא היה מפקד גיוס- תפקיד מסווג ביותר. אף אחד לא הורשה להיכנס לחדרו חוץ ממפקד הגדוד וראש המטה. בחדרו בתוך תנור חימום מובנה הוא החזיק את התפילין בימות הקיץ. ובזכות הסודיות יכול היה לנעול עליו את הדלת ולהתפלל בנחת.

אם כך, לאחר שהגיע לדרגה גבוהה כל כך איך יהיה ניתן לו ולמשפחתו לצאת מרוסיה?!? קשה…למרות שהמשפחה הגישה את כל המסמכים הנדרשים לשלטונות תמיד קיבלנו סירוב יציאה. יש לציין, שאין אפשרות להגיש בקשת יציאה מרוסיה יותר מפעם אחת לשנה.

ובינתיים סבי ששהה בארץ ישראל היה נוסע לרבי כל שנה לחגים וקיבל מהרבי ברכות ועצות עבור משפחת בנו שנמצאת ברוסיה. הדבר נמשך 7 שנים.

בשנת תש"ל התארגנה קבוצת יהודים "סירובניקים" (שקיבלו סירוב יציאה הרבה שנים) החליטו לעשות מעשה. לחטוף מטוס רוסי כדי לעורר את  דעת הקהל בעולם למצבם של יהודי רוסיה. רוב הסיכויים היו שהמבצע יכשל. ואכן, כל חברי הקבוצה נתפסו ונאסרו. יחד עם זאת המבצע הצליח לעורר דעת קהל בעולם. ולא רק אלא שבהמשך התארגנה עוד קבוצה של יהודים "סירובניקים", והפעם זה היה מלווה בשביתת רעב בעיר בירה של רוסיה-מוסקבה.

פנו לאבי שישתתף בקבוצה הזאת אך לא הייתה לו שום אפשרות להיענות לבקשה בגלל דרגתו הצבאית. זה יכול רק לסבך אותו ואת כל הקבוצה כולה. לאחר הרבה מאוד התייעצויות, מחשבות ודיונים הוחלט להשתתף בקבוצה אבל שתהיה זאת אמי שתלך..הקבוצה יצאה למוסקבה לפני פורים. בהתוועדות פורים, במניין חב"ד בריגא איחלו כל המשתתפים לאבי שיהיה לו נס דרך אשתו כמו שהיה בנס פורים. האירועים האלו פעלו את פעולתם ושלטונות רוסיה החלו לתת ליהודים יותר היתרי יציאה. משתתפי שביתת הרעב במוסקבה קיבלו היתר יציאה זה אחר זה, חוץ ממשפחתי.

אולם בסופו של דבר, ההיתר המיוחל הגיע בקיץ שנת תשל"א! בר"ח תמוז נחתה המשפחה שלי בנתב"ג. השבת הראשונה שלנו בארץ ישראל יצאה בהשגחה פרטית בג' בתמוז. עשינו אותה בבית סבי וסבתי בכפר חב"ד וזכינו באיחודה של כל המשפחה לאחר 7 שנות נתק.