מאגר סיפורי מורשת

הנכדה דבורי כץ מתעדת את סיפורה של סבתא פסיה גיטל.

סבתא שלי פסיה גיטל  (פסי) רוזנפלד נולדה בשנת 1926 בעיירה סובוטיצה ביוגוסלביה על גבול הונגריה, היא נולדה להוריה יצחק ופערל וייסמן, במשפחתה היו 7 ילדים, והיא השנייה מבניהם. אביה של סבתא היה חזן, שוחט, ומוהל. הבית לא היה משופע בכסף, ולכן לאחר 4 שנות לימוד הוריה הפסיקו את לימודיה למרות שסבתי הייתה תלמידה מצטיינת, סבתי הצטערה מאוד ונרתמה לעבודות הבית הקשות. היא הלכה לשאוב מים מן הבאר, כיבסה את בגדי המשפחה, היא גהצה במגהץ פחמים, עזרה בטיפול באחיה ושאר עבודות הבית. רצפת הבית הייתה עשויה עץ, והייתה ניתנת לניקוי רק ע"י מברשת ידנית, סבתי הייתה יום-יום כורעת ומשפשפת את הרצפה. הבנים במשפחה למדו ב"חיידר" מבוקר עד ערב, והבנות עזרו בעבודות הבית, בזמן הפנוי של הילדים, נאסר עליהם לשחק מחוץ לבית, ולכן הבנים למדו משניות, והבנות יכלו לקרוא את הספר 'צאיינה וראינה'- ספר על סיפורי פרשת שבוע ותפילות.

כשסבתי הייתה בת 16 פרצה מלחמת העולם השנייה- סימניה הראשונים היו הפליטים שהצליחו לברוח ממחנות עבודה בפולין, הם חיפשו מחסה והוסתרו בביתה של סבתא, בפיהם היו סיפורי אימה על המתרחש בפולין. בשנת 1943 דפקו שוטרים הונגריים על דלת ביתה של סבתא ולקחו את אביה של סבתי בברוטליות רבה, סבתא בכתה והתחננה על חייו, והושתקה ממכה מקת הרובה של השוטר. במשך חצי שנה לא ראתה סבתא את אביה, בבית לא היה כסף לאוכל, והמצב היה קשה מאוד. יום אחד הופיע אביה של סבתא בבית, בני המשפחה לא זיהו אותו, הוא היה כחוש וחבול , זקנו ופאותיו גולחו, נפשו הייתה שבורה והוא אמר: "הייתי בגיהינום, ראיתי איך מתעללים ביהודים חפים מפשע, את זקני ופאותיי מרטו, עבדתי בפרך וכמעט לא קיבלתי אוכל ושתיה". כעבור חצי שנה אביה של סבתי נלקח שוב למחנה עבודה הונגרי ומשם הוא לא חזר יותר. כל יום הוטלו גזירות חדשות על היהודים, סבתי הייתה אחוזת אימה, פשטו שמועות שעוקרים יהודים מבתיהם, מרכזים אותם, ושולחים אותם ברכבות משא של בהמות למחנות השמדה.

יום שישי אחד בשנת 1944 פרצו שוטרים הונגריים (שהיו משתפי פעולה נאמנים של הנאצים) לביתה של סבתא ואמרו שצריך להגיע מיד למרכז העיירה. בתנור נאפו חלות לשבת, אימא של סבתי התחננה שיתנו לה לקחת את החלות, אבל הרשות לא ניתנה לה. במהירות רבה הם הוצאו מהבית, ותחת איומים ומכות הם הגיעו למרכז העיירה, שם כבר המתינו יתר יהודי העיירה, הם הועלו על רכבת משא של בהמות, לא היו ברכבת מושבים, לא היו חלונות, לא מים ולא מזון. בכל קרון נדחקו מאות יהודים, כולם עמדו וראשיהם כלפי מעלה בחיפוש אחר אוויר, הילדים הקטנים ממש נחנקו כי היו נמוכים, במשך ארבעת ימי המסע, מתו שלושת אחיה הקטנים של סבתא שלי על הידיים שלה. כשהגיעו לאושוויץ, הופרדו בכוח בני המשפחה זה מזה, סבתא פסי ואחותה הגדולה שורי נשלחו לטור אחד, שני אחיה לטור שני, וסבתא פרל (אימא של סבתי) נשלחה ל"מקלחות", שם הפשיטו אותה מכל בגדיה ותכשיטיה, הכניסוה בכוח ל"מקלחת" עם עוד נשים רבות, פתחו את הברזים, ומהם יצא גז ציאניד (גז רעיל) הן נשמו אותו ומתו בייסורים. את סבתי פסי ואחותה הפשיטו מכל הבגדים ומנעליהן, גילחו את שער ראשן, והלבישו אותן בחלוק פסים של אסירים, ובנוסף ריססו אותן בd.d.t (אבקה למלחמה בטפילים). לקחו את סבתי ואחותה שורי לצריף, שם הראו להן את מיטתן- רצפת בטון קר ועליה דרגשים (= מיטת ברזל צרה) מיותר להגיד כי לא היו שמיכות וכריות. בצריף שרר קור עז, כיוון שהיה זה חורף, ואילולי התחבקו שתי האחיות והעבירו חום גוף אחת לשנייה היו מתות מהקור. סבתא פסי התחילה לסבול מכיני ראש וגוף, מפשפשים ומכל חרק שהיה בסביבה. ביום לקחו את הנשים היהודיות לעבוד במתפרות, פעם ביום קבלו מים לשתות וקערת מרק סלק בהמות. הרעב, המחלות, המכות והמגיפות הכריעו רבות אל מותן, הסבל הגופני והנפשי היה נורא.

כעבור שנה בשנת 1945 שוחרר מחנה אושוויץ ע"י הצבא הרוסי, החיילים הרוסים לקחו קבוצת בנות לכפר קרוב לאושוויץ, ספקו להם מים ואוכל ודאגו לקשר אותם עם אירגוני סיוע יהודיים כמו: הג'וינט ועוד. ארגון  הג'וינט ערך בירור. מרישומיו התברר שלא נותר בחיים אף אחד ממשפחתה של סבתי מלבד אחותה שורי שהייתה אתה ואחיה אלי. לסבתי נודע שדודה יחזקאל אחיו של אביה יצחק, שרד עם משפחתו את השואה בעיירה ז'ילינה שבסלובקיה, האחיות קבלו כסף מהארגון להגיע אל הדוד, אחרי מסע מפרך הגיעו שתי האחיות אל הדוד שקבלן בזרועות פתוחות, הוא וילדיו שרדו כי התחבאו כל זמן המלחמה בבתי גויים ובתעלות ביוב, כעבור מספר חודשים נישאה שורי לבן דודה אלי בנו של דודן יחזקאל, ומשם הם הגרו לארה"ב, סבתא פסי נותרה לבדה בסלובקיה, דודה יעץ לה לנסוע לעיר פרשבורג (=ברטיסלבה)- בירת סלובקיה , שם הקימה אגודת ישראל פנימייה לבנות ניצולות ממחנות השמדה,

סבתי קבלה כסף ואוכל לדרך והגיעה לפנימייה, שם הייתה מדריכה בשם מלכהל'ה, שקיבלה את סבתי במאור פנים, בחיבה ואהבה, סבתי נקלטה בפנימייה במהירות, שם הן למדו, נהנו משיעורי תורה, ומשיעורי מוזיקה וריקוד, במטבח הייתה טבחית שבישוליה לא היו טעימים, ויום אחד נתפסה הטבחית גונבת מצרכים, והיא פוטרה במקום, מלכהל'ה המדריכה שאלה: "מי יודעת לבשל?" וסבתא ענתה בקול חלוש "אני". סבתא הייתה בשלנית וקונדיטורית בחסד עליון הרעיפה את מטעמיה על בנות הפנימיה. לימים אמרה סבתי לדודתי: "השנה הזאת בפנימיית אגודת ישראל, הייתה המאושרת בחיי, היו לי חברות נפש ומדריכות מלאכיות", המסקנה של סבתי בעקבות השואה הייתה שליהודים אין מקום בין הגויים ומקומם של היהודים הוא רק  בא"י!!!.

היא הלכה למזכיר ווייס של אגודת ישראל ואמרה לו שברצונה לעלות לא"י והיא מבקשת ממנו סיוע כספי, המזכיר הבטיח טיפול בעניין, באותו יום נכנס בחור- לימים סבי- סבי היה גם הוא ניצול שואה ממחנה ההשמדה 'ברגן בלזן' הוא היה יליד פרשבורג בסלובקיה, הוא בא לבקש מהמזכיר ווייס שישדך לו את אחת הבחורות מן הפנימיה, סבי היה מפורסם כעילוי בתורה ובגמרא, ר' ווייס שאל אותו מה הדרישות שלו מהבחורה, סבי ענה: "אני מבקש בחורה חסרת כל" כמובן שהמזכיר ר' ווייס שידך את סבתי היפה והענייה לעילוי- סבי מרדכי, הם התחתנו בברטיסלבה, בשנת 1947.

כעבור שנה נולדה להם תינוקת בשם פערלה (פנינה) ע"ש אמה של סבתי פסי. כשמלאו לתינוקת 8 חודשים היא חלתה בדלקת קרום המוח ונפטרה. אז גמלה החלטה בלב סבי וסבתי לעלות לא"י, בשנת 1949 הם צררו את רכושם הדל ועלו על אנייה בדרכה לא"י. הספינה הייתה קטנה ורעועה מאוד והים היה סוער, המסע היה קשה הם חלו במחלת ים, ועד הגיעם לחוף לא פסקו מלהקיא. הם נלקחו למעברה בתלפיות בירושלים, לאחר מכן שכרו דירת מרתף בשכונת בית ישראל, שם נולדו שתי בנות: רבקה ואסתר, היו אלה שנות הצנע שהממשלה הכריזה על קיצוב באוכל לכל אדם.

לאחר מכן רכש סבי דירה קטנה בשכונת פאג"י- סנהדריה בירושלים שם נולדו: יצחק, אליעזר, מרים, חיים ואמי פנינה. כשהיה דודי יצחק בן 22 בקורס מפקדי טנקים במסגרת ישיבת ההסדר מעלות הוא נהרג בתאונת נשק. כל דודיי ודודותיי התחתנו, לדודי אליעזר נולד בן בכור-יצחק מנחם ע"ש דודי יצחק, בגיל 22 אף הוא נהרג כשהיה בחופשה מהטייסת בה שרת כטייס בחיל האוויר, הוא נהרג בטיול בנחל צאלים בשיטפון. כעבור 13 שנה אחיו מלאכי נרצח בפיגוע טרור ע"י מחבלים, בכל זאת סבתי זכתה לנחת בחייה, היא ראתה עשרות נכדים ואף מספר נינים, המורשת שסבתא פסי הנחילה היא: יושר, ענווה, צניעות ובעיקר שמירת הלשון. מעולם לא הוציאה מפיה דברי רכיל על הזולת.

הזוית האישית