מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאודים עשנים ואנשים בודדים למשפחה ענפה ומלאת ריגושים

סבתא טובה והנכדה יעל
שטרות אז והיום..
סיפור חיי הוריי האהובים אפרים ושרה ז"ל

שרה ואפרים רוזנברג-  סיפור חיים

הקדמה:

סיפור חיי מתחיל בהוריי ז"ל.  תיעוד זה הינו  "אלבום משפחתי" הבא לסקור בקווים עיקרים את קורות חיי הוריי בגולה ועם עלייתם לארץ ישראל. האלבום בראשיתו מספר על המאורעות שאירעו בחיי אבי, המקבילים לאירועים היסטוריים רבים. המשכו מוקדש לסיפור חיי אמי.

עליי לציין שאבי ואמי סיפרו לנו את קורות חייהם כשנתבקשנו לכתוב עבודת שורשים. לאחר שנים כששני הוריי נפטרו, הפכנו את עבודת השורשים לספר שחולק לבני המשפחה.

סיפור חייו של אבי אפרים רוזנברג

תמונה 1

העיר אוסטרובצה שבפולין

אבי נולד בפולין בעירה בשם אוסטרובצה שהייתה ישוב ער ותוסס שמנה כ 17,000   תושבים יהודים שנעקר מין השורש בשואת יהודי פולין. יהודי אוסטרובצה היו דתיים ולא הסתפקו בבית כנסת. הם הקימו גם בית מדרש והילדים למדו שם בחדר.

תמונה 2
 אוסטרובצה בשנות השואה :

בחודשים הראשונים לכיבוש הנאצי בשנת 1939 עוד גרו היהודים בדירותיהם, אך נמנעו מלצאת לרחוב מפחד אנשי הס.ס. הגרמני שארבו ליהודים כדי להעבידם בעבודות שונות. באוגוסט 1940 ערכו הגרמנים, בעזרת המשטרה הפולנית, מצוד על היהודים פקדו עליהם להתאסף בכיכר המועצה. בפעולה זו נתפסו כ 600 יהודים שהוכנסו למכוניות משא והובאו למחנה ריכוז  ע"י לובלין. בתחילת 1941 הוקם הגטו היהודי וכ- 16,000 הוכנסו וגרו בצפיפות ובעוני. משם הם גורשו למחנות השמדה.

משפחת רוזנברג באוסטרובצה :

משפחת רוזנברג מנתה 7 נפשות. האבא יצחק רוזנברג בן ברל דוב וברכה רוזנברג. האמא שיינדל גיטל רוזנברג בת ליב בער [אריה דוב] וקרעסיל גליקשטיין שנולדו בשננה שבפולין ועברו לגור באוסטרוביץ. וחמישה בנים יוסף, יעקוב, יחיאל, אפרים ואח נוסף שאיננו זוכרים.

תמונה 3

הבית היה בית מסורתי, דתי ושמרני מאוד לכן לא הורשו הבנים להצטרף לאירגון יהודי כלשהו שעסק בדבר שחרג מלימוד תורה. אבי למד מגיל 4 שנים ב"חדר" כשהגיע לכדי לימוד חומש עבר ללמוד בבית ספר "אגודת ישראל".

עלית היטלר לשלטון השפיעה על חיי היהודים לרעה. הם הוגבלו בתנועה חופשית ברחובות העיר, אסרו עליהם ללמוד בבתי הספר היהודים בעיר ולפי כך הפסיק אבי ללמוד. על הסוחרים נאסר לעסוק במסחר ומשפחתו של אבא נפגעה אישית מאיסור זה, מכיוון שהיה להם בית מסחר לפרוות שהוחרם. הגרמנים בפולין ערכו טבח איום בכל יהודי שפגשו ברחוב. כל יהודי מזוקן שנתפס ברחוב סבל קשות, הם היו מורידים את זקנו בעזרת הכידונים שבידיהם. היו יהודים שמפחד ברחו ליערות, אך הפולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים והסגירו אותם. וכך מצאו את מותם בידי הגרמנים. היהודים חויבו ללכת עם "הטלאי הצהוב". כמו כן, נגזר עליהם שלא להתקהל, להתפלל או ללמוד תורה. מי שניתפס נורה במקום.

זה היה גורלו של סבא שלי ז"ל. באחד הימים הלך להתפלל בבית אבלים ובאותה עת חיפשו הגרמנים אנשים לקחת לעבודת כפיה. תוך כדי חיפושים הם עברו ליד בית האבלים, יהודי שהבחין בהם הזהיר את כולם להתחבא. היהודים הנפחדים החלו מיד להתפזר לבתיהם. הגרמנים הבחינו בהם ורדפו אחריהם. סבא אומנם ברח אבל הם השיגו אתו ודקרוהו בכידון בראשו, אבא שלי שהיה בדרכו הביתה שמע מאחד האנשים שסבא מוטל בלי הכרה באחד מרחובות הגטו. למרות האיסור והסיכון שבדבר, הוא רץ לסבא הרימו והביאו הביתה. מכיוון שלא היתה בגטו מרפאה ניתנה לסבא העזרה האפשרית, אך דבר לא הועיל ואחרי שלושה ימים הוא נפטר.

אבי חשש מאוד מפני עבודות הכפייה והחטיפות שנערכו וכדי להיות פטור מעבודות כפייה, החליט אבא לעבוד בבית חרושת לתעשיית ברזל ופלדה תמורת משכורת נמוכה ביותר. בעזרת כרטיס העבודה שקיבל יכול היה לקבל הנחות בקניית מצרכים בחנויות שונות וניתנה לו הרשות להסתובב חופשי בתחומי הגטו ובדרך שבין הגטו לבית החרושת שהיה מחוץ לתחומי העוצר .

באחד הימים הצטוו היהודים להתאסף בשוק העיר ומשם הובלו למחנות ההשמדה במשאיות או ברכבות. ביום הזה נתפסה סבתי ז"ל ושני אחיו של אבי והובלו להשמדה.

אבא שלי נשאר עם שני אחיו הגדולים ממנו ושלושתם עבדו במפעל הפלדה. בשלב זה, החל אבי להרגיש כאבי בטן והתברר שהוא סבל משבר. למזלו, אחד העובדים שמע על כך וברשותו הייתה חגורה. הוא נתן אותה לאבי, והיא עזרה לו להסוות את מחלתו. ההסוואה היתה חשובה, כי במפעל לא ערכו הגרמנים מיונים כדי לוודא מי כשיר לעבודה ומי לא. אבל בשלב  מאוחר יותר עלולה היתה החגורה לסכן את חייו פעמים רבות.

בשנת 1944 הגיע הצבא הרוסי עד לנהר הויסלה, הקרוב לאוסטרובצה וחנה שם כדי להתארגן להתקפה על פולין. כשהגיעה הידיעה נאסר על היהודים לצאת לרחובות מחשש שמא הם יברחו ליערות ויצטרפו לפרטיזנים. פועלי בית החרושת שהיו באותו זמן בעבודה נצטוו להתארגן לקראת החזרה אל הגטו.

אבי ואחיו, 

תמונה 4

שפחדו מפני השמדה, החליטו להתחבא בבית החרושת במקום שהיה מוסווה על ידי אבני בנייה גדולים. הם קיוו שכשהרוסים יכנסו לעיר הם ישוחררו, לכן הם הצטיידו בכיכר לחם בתקווה שזה יספיק להם. את צמאונם הרוו בטיפות הגשם שחדרו דרך תקרת הפח. באחד הימים שמעו אבי ודודי קול צעדים, אבי הציץ החוצה וראה את הגוי שהשגיח שם וקרא לו. הגוי הופתע לראותם וכדי שלא יבחינו שהוא מדבר איתם הוא סובב את הגב ואבי ביקש ממנו שיביא להם אוכל. הגוי ענה לו שאינו יכול, אך לא יגלה את מקום מחבואם. ביום השביעי החליטו שאי אפשר להמשיך ולהתחבא ולמחרת עליהם להתגנב חזרה לגטו. ביום השמיני בבוקר, שמעו אנשים מדברים באידיש, בזהירות ובאיטיות פתחו את פתח מקום מסתורם וראו את יהודי הגטו חוזרים לעבודתם הרגילה. חבריהם גילו אותם ומבלי שהגרמנים יגלו הם חילצו אותם.

כעת עמדו בפני השאלה, איך לחזור לגטו מבלי שירגישו שהצטרפו אל הקבוצה שיצאה מן הגטו…? הרי בכל פעם ספרו את האנשים היוצאים מהגטו ואלה החוזרים. אבי ודודי היו חלשים מאוד לאחר ימים ללא אוכל. מספר חברים נתנו להם חלק מהאוכל שלהם עד שהתאוששו. לפנות ערב, חזרו לגטו והתגלה שאנשים נוספים הצטרפו לקבוצה. למזלם, כשנשאלו מי הצטרף אף אחד לא הסגיר אותם.

כעבור מספר ימים התקבלה פקודה שלא יוצאים לעבודה, כל אחד בגטו צריך להצטייד. למה? כי מעבירים אותם למחנה אחר. אספו אותם בחצר המחנה והעלו אותם על רכבות בדרך אל הלא נודע. הדרך ארכה מספר ימים אך הסבל היה נוראי. לא הרשו להם לעשות צרכים מחוץ לקרונות, לא הגישו להם אוכל וכל עזרה אחרת. לבסוף, נעצרה הרכבת…היהודים הצטוו להשאיר את החפצים שלהם ברכבת ולרדת בידיים מורמות.  עליהם היה להסתדר בשורות נפרדות של : חולים, נשים הרות, ילדים, זקנים ואנשים בריאים. אחרי שבוצעה הפקודה הובילו הגרמנים את הנשים הקשישים והילדים למשרפות. את הבריאים הכניסו לחדרים שונים, שם גילחו את שיער ראשם וזקנם, ציוו עליהם להתפשט וחיטאו את גופם הערום. לאחר מכן, העבירו את כולם לחדרים צפופים. שם הם שהו כשבועיים, שהם דחוסים, מוכים ומצווים לא להוציא הגה מהפה. הם ישנו בישיבה מרוב צפיפות.

אחרי שבועיים קיבלו היהודים הוראה לצאת מהצריפים ולעמוד בפני מיון מי עובר למחנה אושוויץ ומי להשמדה. אחרי המיון הועבר אבא למחנה השמדה אושוויץ. שם עברו היהודים חיטוי, בגדיהם הוחלפו בבגדים מפוספסים. לאחר מכן, הועברו למקום בו קיעקעו להם מספרים בברזל לוהט על ידם.

היהודים הועברו לצריף מספר 8 בתוכם גם אבי אפרים ודודי יחיאל. צריף זה היה ידוע לשימצה בגלל המכות בעבודה קשה בחפירת שוחות עמוקות שבהם יעברו המציפים בדרך כלל את השדות בימי הגשמים. אבא שלי ודודי היו במחנה אושוויץ 6 חודשים.

כשגברו השמועות לגבי מועד כניסת הרוסים שעדיין חנו על גדות נהר אויסלה, לפולין החלו נעשות הכנות לקראת העברת יהודי המחנה לגרמניה. במחנה נערכו שני מיונים עיקריים שבשניהם עמד אבא בפני בעלו ובפני סכנה גדולה אך בשניהם ניצל. שנסתיימו המיונים הובלו היהודים שעברו "בהצלחה", לרכבת בעלת קרונות שהיו סגורים בצורה הרמטית. לתוכם דחסו את כולם עד כי בקושי היה מספיק אוויר לנשום בתוכו. על כל קרון הופקדו שני שומרים גרמנים. אחרי נסיעה ממושכת ומפרכת נעצרה הרכבת בברלין בעקבות צפירת אזעקה והתפוצצויות של הפגזים שנורו על ידי הרוסים. השומרים הגרמנים ציוו על היהודים להישאר בקרונות, והם ירדו מהרכבת והתחבאו על מנת להגן על עצמם. אבא שלי היה סקרן ופתח מעט את דלת הקרון. הגרמנים שהתחבאו הבחינו בכך, כשהיתה רגיעה חזרו ושאלו מי פתח את הדלת. אף אחד לא ענה והם איימו בעונש קולקטיבי. ואז קם אבא והודה במעשה. על כך ספג מכות רצח, כשגרמני אחד מעיר לפנס בתוך  עיניו שלא יראה מהיכן מגיעות המכות מהגרמני השני ולא יוכל להתגונן. הרכבת המשיכה עד לתחנתה הבאה, מחנה אורניבורג שם הורדו כולם מהקרונות. הם קיבלו הוראה שבמשך היום עליהם להישאר תחת כיפת השמים, בקור העז ובגשמים הראשונים של עונת הסתיו. רק בלילה הורשו להיכנס מתחת למבנים ששימשו פעם ככיסוי לאווירונים. במקום זה היו מספר ימים ושוב עלו לרכבות והובלו למחנה זקסהאוזן. גם שם שהו מספר ימים והמשיכו לתחנה האחרונה מחנה קאופרינג מחנה 11. היהודים עבדו שם  בכל העבודות שהוטלו עליהם, עד שבאה הפקודה המפורשת שיהודים לא צריכים לצאת לעבוד.. למה? כי הרוסים והאמריקאים כבר חדרו לתוך אדמת גרמניה. במחנה זה חלה אבי במחלת הדיזינטריה. המחלה החלישה אותו מאוד ומצבו היה ממש רע. הוא לא אכל ולא שתה ושכב על הרצפה, בלי יכולת להזיז את גופו. דודי יחיאל שנשאר איתו כל הזמן אסף את מנות האוכל, שאבי לא היה יכול לאכול וחיכה לרגע שאבא יתאושש. לאחר שלושה ימים לא חל שיפור במצבו…דודי יחיאל רכן עליו ובדמעות שחנקו את גרונו, ביקש מאבא להבריא, כי אין הוא רוצה להשאר יחיד מבן כל המשפחה, לאחר שלא ידעו מה עלה בגורלו של האח השלישי שהופרד מהם. אחרי שבוע ימים חלה הטבה במצבו הבריאותי של אבא ודודי בשמחתו האכיל אותו עד שהבריא.

הגרמנים רכזו את  היהודים והחלה נדידה ברגל ליעד לא ידוע. אבא שעדיין היה חלש מהמחלה מעד בדרך אך דודי תמך בו. בדרך נעצרה ליד השיירה, מכונית מרצדס ומפקד עליון יצא וציווה על הגרמנים לדאוג שהיהודים יגיעו ליעד בריאים כדי להעבירם לידי האמריקאים שהיו מאוד קרובים. כמובן שהיהודים ששמעו זאת שמחו מאוד ולא חששו יותר לחייהם. לאחר צעידה ארוכה הגיעו למחנה בוכברג שהיה מלא בשבויים רוסים. שם לראשונה קיבלו היהודים אוכל טוב ומזין.

יחד עם זאת הורו הגרמנים לא לצאת מהבניין מפני שצבאות הגרמנים נסוגים משדה הקרב והם עוברים דרך המחנה. אם יבחינו ביהודים שבמחנה, עלולים הם לא לציית לפקודת הגנרל, ולהרוג את כולם. למחרת גילו את היהודים במחנה ורצו להרוג את כולם. אבל פקודת הגנרל להשאיר את היהודים בחיים, הצילה אותם. את השבויים הרוסים הוציאו והרגו.

אחרי מספר ימים, נשמעו קריאות שמחה במחנה "האמריקאים באים" ואל המחנה פרץ טנק ומתוכו ירד קצין אמריקאי. שמחה וצהלה וקריאות נשמעו במחנה, הקצין יכול היה לדבר לאחר שנרגעו הרוחות ואז הוא פתח את פיו ודיבר באידיש. מתברר שהיה קצין יהודי בצבא האמריקאי. בעקבותיו נכסו חיילים רבים והביאו חבילות מזון רבות ופתחו במקום מטבח גדול ובשלו אוכל טרי וחם . גם רופאים היו ביניהם שהגישו עזרה גם לאבא שלי.

תמונה 5

אחרי שהשתלטו האמריקאים על גרמניה כולה עבר אבי למחנה פלדפינג, שם נערכו פגישות יהודים עם אנשי הבריגדה. שם אף נרקם הרעיון לעזור בעליות הבלתי חוקיות בארץ ישראל. אבי היה פעיל שם בהגשת עזרה לעליה לארץ במשך כשמונה חודשיים. משם אבא עבר לעיירה ארדינג ששלט בה ממשל הצבאי אמריקאי.

 

היו בו רק חיילים יהודים. אבא הציג את עצמו  בפני קפטן בירמרן, המושל הצבאי והראה לו את המספר על היד. אבא בא להציע להם הצעה שהגה בעצמו, להביא לארדינג ילדים ובני נוער ניצולי שואה שעדין היו פזורים במקומות מחבוא שונים בפולין, לישבם במשקים של נאצים עשירים שיוחרמו לטובת הכנת הנערים והכשרתם  מבחינה חקלאית ומישקית לפני עלייתם לארץ. ההצעה קסמה לקפטן בירמן ומיד פנה לסוכנות היהודית לקבלת אישור. כמובן שההצעה התקבלה בשמחה ואושרה מיד. אבא הוכתר למזכיר סניפי הקיבוצים בגרמניה.

תמונה 6
אבי, כמזכיר הקיבוצים בגרמניה שבהם הוכשרו היהודים לעבודה חקלאית לפני עלייתם לארץ, במשק פירסטבך

אחרי שהרעיון היכה שורשים, רצה אבא לעלות לישראל אך הסוכנות ביקשה ממנו כל פעם לדחות את העליה ולעזור בסניפים. אבי היה נאמן בלב ובנפש לרעיון הציוני ונשאר בגרמניה.

כשפרצה מלחמת השחרור רצה אבי לעלות לארץ ולהצטרף למלחמה אך גם הפעם לא נעתרה הסוכנות לבקשתו והמשיכה לעכב את יציאתו עד ליוני 1949.

תמונה 7
במשלחת בדרך ליציאה מגרמניה

הסוכנות ציידה אותו במסמך המבקש את עזרת אנשיה בארץ לעזור לאבי להתאקלם אך אבי אף פעם לא השתמש בו.

תמונה 8

ביוני עלה אבי לארץ ישראל, ואילו דודי יחיאל עבר לגור בברזיל.

תמונה 9
אח של אבא, יחיאל ז"ל ואשתו סוניה ז"ל מברזיל עם אבא, אמא, איציק, מירי ואני

בארץ ישראל עסק אבי בעבודות רבות והשתתף בבניין הארץ. במוחו תמיד היתה מחשבה "שאם במחנות הריכוז החזקתי מעמד בעבודות קשות ומפרכות ולא ניזוקתי, במה יכולה כבר בניית הארץ ועבודת הקודש להזיק לי?"

תמונה 10
תעודת עליה וקופת חולים של אבי

בארץ הכירו אבי ואמי בכפר יונה שם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים :אני טובה הבכורה שנקראתי על שם סבתי. אחי איציק שנקרא על שם סבי. ואחותי מירי שנקראה על שם דודה של אמא.

במהלך שהותו בארץ מילא אבא דפי עדות ביד ושם, לזכר הוריו.

תמונה 11

סיפור חייה של אמי שרה הופמן רוזנברג

העיר פוקשן שברומניה 

תמונה 12

בזמן מלחמת העולם השנייה היו יחסים עוינים בין התושבים הרומנים הגויים לבין האוכלוסייה היהודית ברומניה ובעיר פוקשן. השנאה ליהודים הייתה קשה.

הגרמנים קיללו יהודים התנפלו עליהם במהלומות אגרופים ברחובות העיר, אסרו על היהודים להאיר את בתיהם. מי שעבר על איסור זה היו רוגמים את ביתו באבנים מלובים בגידופים  נמרצים. לא נערך מסחר כל שהוא בין הגויים ליהודים ובמיוחד סרבו הגויים למכור ליהודים את סחורתם. גם בין הילדים היו תגרות רבות. כאשר יצאו ילדים יהודים מבתיהם, בדרכם לבית הספר היהודי היחיד בעיר, נתקלו בילדי הגויים. בין שני המחנות  החלו מריבות, שהובילו לאלימות ולרגימה באבנים.

מספר פעמים הוצת בית הספר היהודי שבפוקשן, ע"י הגויים דבר שגרם להפסקת הלימודים לתקופה ממושכת עד אשר הסתיימו השיפוצים.

למרות החיים הקשים היהודים,  המשיכו לשמור על הווי דתי מסורתי. החגים נערכו כהלכתם ובגלוי. מידי שבת היה בית הכנסת שבעיר הומה מתפללים. יותר מכל אהבה אמי להיזכר בהכנות הרבות לכבוד שבת ויום טוב. היתה מעלה היא בזיכרונה את הטרדות הרבות וההתרוצצויות החפוזות של עקרות הבית החרוצות, ובמיוחד של סבתי שהייתה אשת חייל והכינה מטעמים משובחים כולם תוצרת בית. אהבה היא להכין קונפיטורות אנינות טעם ומיני תבלינים שריחם וטעמם היה מעודן בעיקר כי היא הייתה מומחית בהכנתם.

חובתי לציין שלא מעט רכשה אמי את טבעה והליכותיה של סבתי, עוד בהיותה ילדה קטנה והצעירה מכל אחיותיה, נהגה היא להושיט עזרה רבה לסבתי בהכנותיה ורכשה ידע רב בניהול הבית בגיל צעיר.

משפחת הופמן בפוקשן

משפחת הופמן מנתה 5 נפשות זוג הורים ו3 בנות: רוזה, אדלה, ואמי שרה

תמונה 13
תמונה 14

אמי שרה נולדה ברומניה בעיר פוקשן בשנת 1935 לאב יהודי מרוסיה בשם אשר ולאם יהודיה מרומניה בשם אסתר.

תמונה 15
תעודת הלידה של אמי שרה

סבי ז"ל נולד ברוסיה. בעקבות מלחמת העולם הגיע לרומניה כחייל בצבא הרוסי שם פגש את סבתי והשתקע ברומניה. הם התגוררו בסביבה של גויים, שהיתה עוינת והיחסים בין הגויים ליהודים בסביבת מגוריהם היו גרועים. משפחת הופמן היתה עליזה, החיים היו טובים עד לפלישת הגרמנים שזרעו שנאה ליהודים שברומניה.

בשלב כל שהוא חלה סבי ונפטר וסבתי נשארה עם 3 בנותיהם.

בשנת 1945 כאשר חדרו הרוסים לרומניה וכבשו אותה מידי הגרמנים, חשו היהודים הקלה במצבם. ומשניתנה להם האפשרות החלו להתארגן בעיר סניפים שונים של "עליית הנוער", "הנוער הציוני" ועוד.. שם נערכו הרצאות וערבי הסברה ע"י מדריכים שקראו ודירבנו את היהודים לעלות לישראל. מאוחר יותר, אף נתנה הכשרה אינטנסיבית לנוער ולמבוגרים לקראת העלייה לארץ. ההכשרה עסקה בפרט בעבודה חקלאית.

אמי נטלה חלק בכל הפעילויות. מכיוון שקשה היה לארגן עליית ילדים ומבוגרים יחד, החליטו לארגן ראשית עליית ילדים לארץ ואחר כך עליית מבוגרים.. בפוקשן הוחלט לשלוח תחילה את היתומים. אמי שהתייתמה מאביה עוד בילדותה נמנתה על רשימת העולים הראשונים מפוקשן לארץ. היא הייתה הראשונה מבני משפחה שיצאה לדרך הארוכה לארץ שכה נכספה להגיע אליה ולחיות בה.

וכך, באחד הימים התכנסו בני הנוער לבית הכנסת כשמטלטליהם בידיהם הם עלו על הרכבת הראשונה לבולגריה ובנמל שם המתינה להם אנייה. ובבואם לעלות לאנייה נלקחו מהם כל חפציהם והושלחו לים, בטענה שאין להם צורך בשום דבר מרומניה, ובישראל הם יקבלו את כל הציוד הדרוש להם.

הדרך מבולגריה ארכה כשבוע ימים שבו כולם חיכו להגיע לישראל. בהגיעם לנמל חיפה התאכזבו מאוד מכיוון שלא הורשו לרדת מהאנייה. החיילים הבריטים ומפקדם הורו להם להפליג לקפריסין. בקפריסין ירדו כולם מהאנייה ומיד הוצגו בפני מדריכים יהודים שכבר היו שם. המדריכים חילקו אותם לקבוצות ועל כל קבוצה הופקד מדריך שהיה אחראי עליהם. אחרי כן חל פיזור הנוער במחנות. מחנה היהודי בקפריסין היה גדול בתוכו, הוא חולק למחנות האוהלים קטנים לפי מספר הקבוצות.

בקבוצת הנוער שאמי נמנתה עליהם היה מורכב מאוהלים שהוקמו על ידי יהודים שבאו למקום לפניהם. הם לא היו היחידים במחנה קידמו את פניהם יהודים רבים ששהו מספר חודשים לפני כן בקפריסין.

"החיים בקפריסין היו חוויה" כך אמרה אמי. היא שהתה בקפריסין שלושה חודשים ובמשך זמן זה המשיכה בהכשרה חקלאית  שניתנה על ידי השליחים מישראל. כמו כן סופר להם רבות על עתידם בארץ ישראל , יופייה  ונופה דברים שהגדירו את הכיסופים בארץ. העיסוק היה רב במשך שלושה חודשים במחנה. בנוסף להכשרה ולערבים שבהם ישבו סביב מדורה ובילו בשמיעת סיפורים אודות ארץ ישראל, נפתח בית ספר מקומי שבו לימדו את הנוער עברית.

היום במחנה התחיל במפקד בוקר שלווה בהתעמלות בוקר אחרי כן התכנסו כולם בחדר האוכל הגדול שבמחנה שמדי ערב שבת נערכו בו קבלות שבת.

הבריטים סיפקו להם מזון טרי ובגדים להחלפה ויחסם הכללי ליהודים היה טוב אך למרות היחס הטוב שאפו היהודים לעלות לארץ ומשפקעה סבלנותם הייתה התוצאה גרועה. חברי תנועת בית"ר התפרעו מדי פעם והיכו את הבריטים במחנה על  מנת שיתנו להם כבר לעלות לארץ.

בתום שלושת החודשים פונה המחנה וכולם נשלחו לארץ ישראל האהובה . שסוף סוף נחתו רגליהם ההתרגשות הייתה גדולה והעיניים מלאו דמעות.

ושנרגעו הובילו אותם המדריכים למחנה נוער בכרכור שם היו מספר חודשים עד לפיזורם בקיבוצים שונים בארץ. במשך שהותם שם  הם למדו בבית ספר והיו נתונים תחת פיקוח הגייני ותזונתי. לאחר מכן חל הפיזור לקיבוצים שנעשה על פי גילאים שונים ולפי חוות דעתם  של המדריכים.

אמי נמנתה על הקבוצה שנשלחה לקיבוץ גבעת ברנר.

 

הם התקבלו באהדה רבה וחילקו אותם לחדרים קטנים . בקיבוץ נשארה שנתיים . מידי בוקר יצאו לבית ספר למשך ארבע שעות ואחרי הצהריים עבדו במשך ארבע שעות במשק.

בגבעת ברנר התחנכה אמי שרה משנת 1948 עד 1950.

משהתבגרו אותם נערים ונערות לא חפצו הם להמשיך לחיות בקיבוץ הם שאפו להיות עצמאים, לצאת לעבוד מחוץ למסגרת הקיבוצית ולקבל תמורה כספית עבור עמלם. ואז פנו אמי וקבוצה נוספת של חברים אל מזכירות הקיבוץ בבקשה להפנותם למקום בו יכלו לעבוד.

מאחר וכולם הגיעו ללא הורים הקיבוץ היפנה אותם למשפחות מאמצות. אמא הופנתה למשפחה המתגוררת בכפר סירקין שם עבדה בעבודת משק וחקלאות. היא גרה איתם כשישה חודשים עד הזמן שבו עלתה סבתי אסתר לארץ ואמא עברה להתגורר איתה בצריף בפרדס חנה. ומאחר ואמא הורגלה כבר לעבודות במשק, מצאה גם פה עבודה בשטח זה ובמשכורתה פירנסה את אמה ואת עצמה. אמא התגוררה בפרדס חנה שמונה חודשים כעבור פרק זמן זה הכירה את אבי

תמונה 16

אמי עברה לגור בכפר יונה על מנת להתבסס בה לפני שתינשא ותעבור לגור שם באופן קבוע.

הורי נישאו בשנת 1952 וגרו בכפר יונה עד יום מותם.

תמונה 17

הזוית האישית

יעל כנכדה של סבתא טובה – היה לי נעים לפגוש את סבתא שלי כל שבוע שני בחדר המחשבים שלנו, ולהקליד את סיפור חייהם של סבא (יצחק) וסבתא (שיינדל גיטל) רוזנברג רבתא רבתא שלי ושל סבא (אפרים) וסבתא (שרה) שלי. חלקם בגולה וחלקם בהקמת ארץ ישראל. אני כל הזמן נפגשת עם סבתא שלי אך המפגשים האלה ריגשו אותי במיוחד משם שסיפור כזה וההיסטוריה כזו של משפחתי לא הייתה ידועה לי עד עכשיו. אני גאה להיות נצר למשפחה ששרדה את השואה והקימה בארץ משפחה לתפארת.

טובה כסבתא של יעל – היה לי עונג להגיע למפגשים עם יעל ולספר לה את ההיסטוריה המשפחתית הענפה לא קל היה לי לספר משום שהרגשות עלו והציפו אותי מחדש כל פעם. אך אני שמחה שעשיתי זאת, זוהי ההיסטוריה האישית שלנו כמשפחה שורדת שעברה המון תלאות והגיעה אל המנוחה ואל הנחלה בארץ ישראל. אני גאה ביעל שישבה איתי כל הזמן הקשיבה והפנימה, הקלידה את הסיפור הארוך בסבלנות ובסקרנות.

מילון

שואה
השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אתניות, שבוצעו החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933

ציטוטים

” זהו "אלבום משפחתי" הבא לסקור בקווים עיקרים את קורות חיי הוריי ז"ל“

הקשר הרב דורי