מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לתפארת מדינת ישראל

אוה ומיכל
אוה על גדות הדנובה 1946
שואת יהודי הונגריה
השואה הגיעה להונגריה בכל עצמתה רק בשנת  19.3.1944 עם פלישת הצבא הגרמני למדינה.
רקע
שואת יהודי הונגריה. "שואת יהודי הונגריה התרחשה בסופה של מלחמת העולם השנייה. נרצחו בה כ-564,500 נפש מיהודי הונגריה. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, היה מצבם של יהודי הונגריה טוב ממצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני (הונגריה לא נכבשה על ידי הגרמנים עד ראשית 1944)". ( ויקיפדיה)
משפחתי התגוררה בבודפשט, עיר הבירה ומרכזה החשוב ביותר של יהדות הונגריה. הייתי אז כמעט בת 16, תלמידת "הגימנסיה היהודית" בכיתה י'. בעקבות הפלישה הסתיימה שנת הלימודים, וקיבלנו תעודות גמר כאילו סיימנו את השנה כולה.
אבי המנוח, מאיר בונצל, היה באותה עת פעיל בניסיונות להצלת שארית יהודי צ'כוסלובקיה, ארץ מולדתו. עקב כך, מראות השואה שכבר התחילה ביתר ארצות אירופה שנים קודם לכן היו ידועות לו. אבא היה אחד ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בעיר וידע שבשל כך הוא על הכוונת של השלטונות ההונגרים והגרמניים. בלילה הראשון לאחר הפלישה כבר לא ישנו בבית. כולנו – אבא, מאיר ואימא חנה, אחי הבכור אוסי, אחותי הצעירה איילה ואני – נאלצנו להתפצל כדי למצוא מקלט אצל מספר משפחות יהודיות פחות ידועות לשלטונות.
תמונה 1
אימי חנה עם ילדיה: אוסי, איילה ואני, אוה
מהר מאוד לאחר הפלישה נחתו על הקהילה היהודית גזירות קשות שהלכו והחריפו עם הזמן. בין יתר הגזירות היו הפקודה לתפור טלאי צהוב על בגדינו, החובה למסור את כל התכשיטים שברשותנו ואיסור על החזקת רדיו. הגרוע מכל ומבשר רע היה שיהודי בודפשט נאלצנו לעבור לבתים שסומנו כ – "בתי יהודים". בבתים אלה הייתה צפיפות נוראית, תנאים סניטריים ירודים והיה גם קושי בהשגת מזון.
תמונה 2
אוה, אחיה וההורים
באותו זמן החלו הפצצות אוויריות עזות ותכופות על העיר על ידי שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, אנגליה וברית המועצות – שנלחמו בגרמנים ובתומכיהם. מכיוון שהסתתרנו מהשלטונות לא יכולנו לרדת למקלטים. בנוסף לכך, אחרי כל פצצה השימוש בטלפון היה אסור במשך כמה שעות, כך שלא יכולנו ליצור קשר זה עם זה ועם בני המשפחה המורחבת שלנו כדי לוודא שכולם שרדו. אימי לא עמדה בדאגה היום יומית לשלום משפחה (ילדיה, בעלה, הוריה ואחיה), וכך נתקבלה לחפש שוב מקלט, הפעם בסלובקיה, מעבר לגבול הונגריה.
יצאנו לדרך בעזרת מדריך שהוביל אותנו בהליכה רגלית במשך לילה שלם. לאור הבוקר הגענו לבקתה של איכרים סלובקים שהחביאו אותנו בעליית גג ביתם. שם חיכינו לבואם של אנשי המחתרת היהודית שהיו פעילים באזור, כדי שיובליו אותנו כמתוכנן לעיירה הקרובה, ניטרא. חיכינו יומיים והם לא באו. ביום השלישי בבוקר הוחלט להטיל עלי את המשימה ליצור קשר עם אנשי המחתרת. עליתי לרכבת יחד עם אשת האיכר לבושה בבגדים של נערת כפר ובהוראה לא לפצות פה בנסיעה. על צווארי ענדתי שקית כסף להוצאות אפשריות. המשימה הצליחה וכך התאפשר בואם של בני משפחתי אל העיירה ניטרא, ושוב התאחדנו.
בילינו כחודשיים בעיירה, בבית קטן שכור, עד שיום אחד הבחנו בחיילים גרמנים חמושים שעוברים מבית לבית מול חלון ביתנו.  ידענו שתורנו קרב ומיד אספנו כמה חפצים אישיים ועזבנו את הבית דרך הדלת האחורית. למזלנו לא גילו אותנו הגרמנים. צעדנו לאורך נהר הניטרא עד הכפר הקרוב ושם פגשנו קבוצת יהודים, ביניהם גם אחד עשר קרובי משפחה של אבי, וביניהם תינוקת. יחד מצאנו מקלט יהודי בעליית גג של אחד הבתים הכפריים. מדי פעם שמענו כרוז מכריז שכל מי שמסתיר יהודי בביתו דינו מוות. בעליית הגג חיכינו לבואו של בן אדם שאמור היה, תמורת תשלום להעביר אותנו בחזרה להונגריה.
תמונה 3
 שלוש האחים – אוסי אוה ואיילה
שתי המשפחות הטילו גורל ויצא שמשפחתי יוצאת ראשונה לדרך, למחרת בצאת השבת.  המשפחה השנייה הייתה אמורה לצאת יום אחרינו. הגיעה השעה המיוחלת ויצאנו לדרך. המדריך עזב אותנו כעבור זמן קצר כשהוא מצביע לכוכבים ואומר שהם יראו לנו את הדרך. מאחורינו שמענו כל הזמן נביחות כלבים והיינו בטוחים שהם רודפים אחרינו. המשכנו ללכת כל הלילה ולאור הבוקר הגענו לבית של איכרים וכשאלו ברכו אותנו לשלום בהונגרית הבנו שהגענו להונגריה. לשאלתם טענו שאיבדנו את הדרך בטיול. למזלנו הם קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו חלב חם לשתות, והסיעו אותנו בעגלת סוסים לתחנת הרכבת הקרובה. עלינו על הרכבת, שוב מפוצלים, כדי שלא יגלו אותנו ביחד. אחרי כמה שעות נסיעה הגענו לבודפשט באמצע הפצצה אווירית כבדה.
בדיעבד אנחנו יודעים שהיה לנו מזל גדול שיצאנו לדרך במוצאי שבת, כי ביום ראשון האיכרים לא עובדים בשדות, כך שלא פגשנו אף אחד בהליכה שלנו. לעומתנו, המשפחה השנייה בת אחת עשרה הנפשות שיצאה לאותה דרך ביום ראשון בערב פגשה עובדי אדמה לאור יום שני. כולם נמסרו לגרמנים וסיימו את חייהם במחנה השמדה, מלבד אחד ששרד וסיפר לנו על כך אחרי המלחמה.
התקופה הקשה ביותר שחווינו התחילה כעת, בחודש ספטמבר 1944, כשחזרנו לבודפשט והסתיימה ב – 24 בדצמבר, כשהצבא הרוסי שחרר אותנו מזוועות האירועים התחוללו בעיר: רציחות הפצצות בלתי פוסקות, רעב וחורף קשה ללא חימום.
שוב שיחק הגורל לטובתנו. בערב חג המולד אימי החליטה לעזוב את מקום המסתור בו התגוררנו באותה העת – אימא, אחותי ואני – ולפגוש את יתר משפחתנו בווילה בהרי בודה, שבה הסתתרו דודי וסבתי ולשם הגיעו גם אבי וגם אחי. כעבור חמש דקות אחרי שהגענו נפתחה דלת המרתף והופיעו בסלון הבית שני חיילים רוסים. האושר שלנו וההקלה העצומה שהרגשנו לא ידעו גבול. אחרי שני החיילים הראשונים הגיעה יחידה שלמה שתפקידה היה להקים מרכז תקשורת במרתף הווילה עבור הצבא הרוסי. היינו ערים כל הלילה ועקבנו אחרי עבודתם בהתרגשות רבה.
למחרת כבר נאלצנו לעזוב את הווילה כי הלוחמה על כיבוש העיר בודפשט  על ידי הרוסים החלה והווילה הפכה למפקדה שלהם בשל מיקומה האסטרטגי בראש ההר שהיווה תצפית על כל העיר. שוב חיפשנו מקלט ומצאנו את זה בקושי רב תוך כדי הפגזות קשות במנזר אחד, באולם בלי לחונות, בלי חימום, בחורף קשה, ומרק חם פעם ביום שסיפקו הנזירות, ולחם שהרוסים הביאו לנו במסתור (היה להם אסור לעשות זאת).
ביום השחרור של שני חלקי העיר ב – 13 בפברואר 1945, עשינו את דרכינו בחזרה לבית שלנו בצד השני של נהר הדנובה. לפני כן הגרמנים פוצצו את כל הגשרים שחברו בין שני חלקי העיר, כך שהמעבר שלנו התאפשר רק כי בפעם הראשונה בהיסטוריה קפאו המים בנהר, וכך יכולנו לחצות אותו בהליכה רגלית. מצאנו את דירתנו ללא כל רהיט ובלי חפצינו האישיים. התחלנו לבנות את חיינו מחדש בעיר הרוסה ובתקווה לעתיד טוב יותר.
העלייה לארץ:
בינואר 1948 בעלי ואני עזבנו את הונגריה בדרכינו לקנדה. משפחת בעלי היגרו מהונגריה לקנדה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והתבססו שם. למרות שמשפחתי הייתה ציונית ומטרה הייתה לעלות ארצה, נעניתי לבקשת הוריו של בעלי לדחות את העלייה לארץ ישראל ולבלות איתם את השנתיים הראשונות של נישואינו.
השנתיים האלה לא עברו אליי בקלות. התגעגעתי למשפחתי שכבר הגיעה ארצה, אבל מעל הכול הכבידה עליי הידיעה שאני לא לוקחת חלק באירועים ההיסטוריים סביב הקמת המדינה.
תמונה 4
 אוה ובעלה טורי ביום חתונתם
התאריך המיוחל הגיע בספטמבר 1948. הפלגנו מקנדה לארץ כדי להשתתף בחתונתה של אחותי איילה (סבתא של מיכל). למרות שלא הכרזנו רשמית שהגענו לארץ כדי להשתקע ולבנות את חיינו כאן, התחלנו לפעול מהיום הראשון בכיוון זה. שנינו מצאנו עבודה כמעט מידית: בעלי כמהנדס מבנים במפעלי מתכת "חמת", ואני, ללא הכשרה מקצועית כלשהי, ובצירוף מקרים מיוחד ביותר, כספרנית מתלמדת בספרייה האמריקאית בתל אביב. בעבודות האלה נשארנו עד יום פרישתנו לגמלאות.
תמונה 5
 אוה על גדות הדנובה 1946
תמונה 6
ארתור בשנת 1946 בבודפשט

קשה לתאר את האווירה בארץ בשנים הראשונות אחרי הקמתה. רבים כבר סיפרו על העלייה ההמונית של יהודים מכל קצוות העולם, כאלף איש, אישה וילד הגיעו כל יום.
גם על החורף בשנת 1950-1951 עם השלג, וגם סבלם של העולים במעברות שקלטו אותם. על תקופת הצנע, על חוסר מגורים, בבית ספר ובבתי חולים. אבל הרגשת ה"ביחד", שכולם עסוקים בבניית מדינה משגשגת, מתוקנת ומדינה למפות הייתה חדורה בלב כולנו.

 I remember excitedly watching together with my costumed children the annual Purim "ADLOYADA" parades in the streets of Tel Aviv and all our friends gathering together at costume parties we organized. We loved going to the beach and travelled many kilometers to reach a swimming pool, because there was only one in Tel Aviv.

We never stopped celebrating Yom Ha'atzmaut, remembering the fates of the six million who did not live to see the state come into being. We watched every military parade and danced in the streets.  Although I no longer dance in the streets, I do watch all the festivities on television and I get tears in my eyes when I hear the words of the torch lighting ceremony on the eve of the holiday "Le'Tiferet Medinat Yisrael."

אני זוכרת את עצמי צופה בהתרגשות, יחד עם בנותיי המחופשות, במצעד העדלאידע השנתי ברחובות תל אביב ואת כל החברים שלנו מתכנסים ביחד למסיבת תחפושות שארגנו. אהבנו ללכת לחוף הים ונסענו מרחק רב כדי להגיע לבריכת השחייה מכיוון שהייתה רק אחת בכל תל אביב.
לעולם לא הפסקנו לחגוג את יום העצמאות ולזכור את הגורל של ששת המיליונים שלא זכו לחיות ולראות את הקמת המדינה. צפינו בכל המצעדים הצבאיים ורקדנו ברחובות. למרות שאני כבר לא רוקדת ברחובות אני עדיין צופה בטלוויזיה בכל החגיגות ויש לי דמעות בעיניים בטקס הדלקת המשואות בערב החג כשאני שומעת את המילים "לתפארת מדינת ישראל".
בעלי לקח חלק פעיל בבניית כמעט כל המבנים ההנדסיים החשובים בארץ מאז הקמת המדינה ועד פרישתו כמתכנן פרויקטים, כגון מפעלי ים המלח, תחנת הכוח בחדרה, המוביל הארצי, היכל התרבות בתל אביב, ההאנגר למטוסים הגדול בשדה תעופה לוד, ומבנים מרכזיים רבים נוספים.
עבודתי בספרייה האמריקאית הייתה אהובה עלי כל 33 השנים שעסקתי במקצוע ותמיד הרגשתי שאני תורמת לקידום התפתחותה של המדינה. אחרי כמה שנים הפכתי להיות מנהלת הספריות האמריקאיות בתל אביב, ירושלים ובחיפה.
תמונה 7
 אוה מנהלת הספרייה בשגרירות האמריקאית 1968

בנוסף הפעלנו שתי ספריות ניידות שביקרו במספר רב של ישובים וקיבוצים ברחבי הארץ. הספרייה הייתה מקום מפגש של אנשי רוח, אנשי עסקים ואנשים מהממשל המקומי והארצי, וגם של המוני ילדים ותלמידים. הספרייה, בניגוד למה שהיה נהוג באותו זמן, אפשרה גישה חופשית למדפים עמוסים חומרי קריאה חדישים בכל התחומים שהיו נחוצים למדינה חדשה ודלת אמצעים ורעבה לידע (מיותר לציין שהאינטרנט עוד לא היה קיים אז).
מהיום הראשון של עלייתנו ארצה הרגשתי שהגעתי הביתה והרגשה זו מלווה אותי עד עצם היום הזה.
 
תמונה 8
 ארבעה דורות של נשות המשפחה
תמונה 9
אוה והמשפחה המורחבת בשנת 2000

משוב על התכנית – תכנית הקשר הרב דורי בשבילנו

אווה, אחותה של סבתא שלי  ז"ל: "יש חשיבות רבה לשיחות הבין דוריות. אלו הן שיחות נפש. עד כה לא ישבתי עם מיכל לדבר על הדברים החשובים. במסגרת התכנית בחרנו 3 נושאים: שואה, עליה, ומשפחה. התאמת הסיפור לילדה זה לא דבר של מה בכך. יש לעשות זאת בצורה שהיא תבין.  לגרום לה להבין מה קורה לילדה בת 15 שפתאום נוחת עליה דבר כזה (שואה). זו חוויה מאוד רצינית עבורי וזה לא היה קל בכלל. באתי בשמחה לכל מפגש ושיתפתי אותה בחוויות שלי. זה לא דבר שקורה בין סבתות לנכדים. הרגשתי קשר של שרשרת הדורות. עוד מעט לא אהיה ויהיה מי שיזכור. הזיכרון הוא שחשוב."

התלמידה מיכל:  "התחלתי את המפגשים עם אווה כשהתחילה התכנית. המבוגרים הגיעו הנה אחת לחודש. לאחר מפגש הפתיחה. החל מהמפגש השני אווה סיפרה לי סיפורים שלה. "היה מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים של אוה ולהכיר את העבר שלה , ממנה למדתי  על סבתא שלי שלא הכרתי. נהניתי להיפגש איתה בבית הספר וללכת איתה לבית התפוצות. היה דו- שיח, יחד תיעדנו את הסיפור המשפחתי.

ממפגש למפגש נבנה התיעוד עד שנוצר סיפור שלם. נוצר סיפור יפה של מה שהיה חשוב לנו להעביר. נחמד לראות את התוצר הסופי – הסיפורים יחד עם העץ המשפחתי שעשיתי והצילומים באינטרנט. הראתי את התוצר שלנו לבני משפחה אחרים שמאוד התעניינו." כשתלמידי פרסמן הגיעו שמענו סיפורים שלהם. כולם ממשפחות יהודיות.

נעמי – אמא של מיכל מספרת: אימי נפטרה כשהייתי בת 14 אווה היא אחותה של אימי ז"ל. מפגשי תכנית הקשר הרב דורי השפיעו על כל המשפחה. זו הייתה הזדמנות להידוק הקשר בינה לבין בתי מיכל, מחווה הדדית בינהן. אווה אינה סבתא של מיכל, היא אחות של אמי, שנפטרה צעירה. אווה מאוד משמעותית בחיי ועכשיו גם יותר משמעותית בחייה של בתי מיכל. המפגשים ותיעוד הסיפור גרמו למיכל בתי להמשיך ולהתעניין בנושאים אליהם נחשפה.

התכנית נתנה לנו הזדמנות,  לכל בני המשפחה, לשמוע את הסיפור המשפחתי שלנו. חשוב לא להתעורר כשכבר אין עם מי לדבר. עכשיו, יש תחושת סיפוק ואנו יודעים.

שלחנו את הסיפור לבני הדודים שלנו והם הזמינו את אווה שתספר להם. זה לא דבר ברור מאליו, שקורה כל יום.

אווה התייחסה למפגשי התכנית  עם מיכל מאוד ברצינות, היה לה חשוב מאוד שהסיפור ייכתב כראוי. הסיפורים והתמונות עוררו גם אצלה רגשות וזיכרונות.

קישור לבלוג תכנית הקשר הרב דורי רשמים וחוויות – אוה ומיכל מספרות

קישור לסרטון מצגת סיפור חיי אוה בתמונות – קשר רב דורי סיפורה של אוה ויינטראוב, יוטיוב

 עץ המשפחה:

תמונה 10
תמונה 11

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – קהילת יהודי הונגריה לפני השואה ובמהלכה

 

מילון

שואת יהודי הונגריה
שואת יהודי הונגריה התרחשה בסופה של מלחמת העולם השנייה. נרצחו בה כ-564,500 נפש מיהודי הונגריה. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, היה מצבם של יהודי הונגריה טוב ממצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני (הונגריה לא נכבשה על ידי הגרמנים עד ראשית 1944)

ציטוטים

”יש לי דמעות בעיניים ...כשאני שומעת את המילים "לתפארת מדינת ישראל".“

הקשר הרב דורי