מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1950, בעיירה קטנה בצפון רומניה, כמה שנים לאחר שאבי ואמי חזרו מהמחנות.

מתוך 30,000 יהודים, שנשלחו למחנה השמדה טרנסיסתריה, חזרו כ- 5,000 אנשים, חלקם התחילו את החיים  מחדש.

אבי היה רצען, שעסק בייצור אוכפים ורתמות לסוסים.

מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד רצתי.

בתור ילד קטן, רצתי אחרי אבי המהיר, אחרי העגלות והסוסים, שהגיעו לחצר בית המלאכה. בערבים, כשחזרתי מ"החדר", הייתי רץ הביתה לא להיתקל "בשיקוצים" הגויים, שתמיד רצו להרביץ לנו.

מסביב לעיר שלי "רדוץ" היו יערות עד בצבע ירוק עמוק,  עצים גבוהים, צמחייה מגובנת, וחיות לרוב. אני וחבריי היינו רצים בין העצים לקטוף פטריות, תותי יער ופרחי עונה עם ניחוח משכר, את הטעם והריח נוצר אני לנצח!

הייתי ילד טבע, ללא פחד. הייתי רץ בשדות התירס ורץ ביניהם במשחקי מחבואים, בין פרחי החמניות… היינו רצים ונופלים שבוזים עד לאפיסת כוחות.

בחורף, הכול התכסה בשלג לבן. במגלשות היינו גולשים מראש הגבעה למטה ואז רצים למעלה לראש הגבעה וחוזרים חלילה. השלג היה נערם לגובה של מטר והנחל היה קפוא. היינו מחליקים ורצים על הקרח כמו מטורפים, הלחיים היו אדומות והגוף מזיע בתוך מעיל הפרווה.

היו לי ימי ילדות מאושרים ומצד שני חשתי את הכאב והפחד, שחשים הוריי כיהודים בסביבה עוינת. לאחר שאיבדו בשואה משפחה, מכרים וחברים, אבי היה מספר לי בהדרגה כל מה שעבר עליהם.

להמשך סיפורו של סבא בנצי…

הזוית האישית

סבא בנצי – נהניתי לפגוש בבית הספר את מיילו, לספר לו את סיפור חיי ובכך גם להכיר אותו טוב יותר. הנכד מיילו – היה לי ממש כייף לבלות זמן עם סבא שלי, אני מרגיש שממש התחברנו.