מאגר סיפורי מורשת

ילדות

נולדתי בטוניס בתאריך 18.1.58 וכעבור 20 יום הוריי עלו באנייה לארץ. אחריי שמונה ימים הגענו ארצה ישר לקריית גת. כל הילדות שלי היתה בקריית גת. אני הבת הקטנה בבית, יש לי עוד שישה אחים. גדלתי בארץ,למדתי בבית הספר היסודי "יד יצחק". בתור ילדה קטנה אהבתי לשחק ב 5 אבנים בכניסת הבית עם חברות וגם שיחקנו בשלוש מקלות.

תקופת הלימודים

בבית שלנו בתור ילדה בבית ספר יסודי, כשהיינו מקבלם לעשות עבודות הגשה, היינו הולכות לספריה כמה בנות יחד ושם קוראות ספרים ואנציקולפדיות וספרי "קסוטו". וזה היה סוג של בילוי.

שמות חיבה: אותן חברות שהייתי הולכת איתן לספריה הן חברות שלי עד היום. לדוגמה יש לי חברה בשם "קוקי", ששמה המקורי הוא רחלה ואנחנו נתנו לה שם חיבה מאז בית הספר. גם לי היו שמות חיבה – קראו לי סֵבְרו אפילו עד היום.

הנכדים קוראים לי סבתה מינה – בעיקר בזכות אלון נכדי הבכור. שכשהיה קטן לא היה יודע לומר את שמי המלא והיה אומר סבתא מינה. ומאז כל הנכדים קוראים לי כך. סבתא מינה ולבעלי, סבא פפה.

מלחמת ששת הימים 

הייתי בת 9, תלמידה בבי"ס יסודי. וכל פעם שהיתה אזעקה היינו צריכים להחשיך את הבית ולרדת למדרגות בקומה התחתונה – זה היה המקלט שלנו. וככה ישבנו למטה עד שהיו אומרים לנו עם רמקול: "תחזרו לבתים"  וכך זה היה 6 ימים. לפעמים היינו צריכים לאכול את האוכל למטה בחדר מדרגות. או שהיינו באמצע הארוחה בשבת ועם הרמקולים והסירנות הבנו שאנחנו צריכים לרדת למטה. לנו כילדים זו הייתה חוויה. כי כל הילדים היו יורדים למטה וכל אחד היה אוכל את האוכל של השכנים. היום אין דברים כאלה… חס וחלילה, בזמן מלחמה כל אחד במקלט שלו, בבית שלו.

מלחמת יום כיפור

הייתי בת 16. היינו צריכים לעשות האפלה בבית, אטמנו את כל הבית עם סדינים אטומים שלא יראו שיש אור. באותה תקופה הייתי חברה של בעלי ומדי פעם הוא היה בא לראות אם הכל בסדר. הוא היה בא ברגל כדי שלא יראו את האור של המכוניות. היה אסור שייראו מהבית אפילו טיפה של אור…. היינו בהאפלה.

הרגשתי נורא. השקט והחושך הפחידו מאוד.

החבר שלי שהוא היום בעלי משה, היה אמור להתגייס אחרי המלחמה ומאוד דאגתי לו. ובזמן שאני הייתי עם משפחתי הוא שמר על ההורים שלו. אני זוכרת כשנגמרה המלחמה עבר מישהו עם רמקול שהודיע לכולם להוריד את הסדינים מהחלונות. "נגמרה המלחמה" הוא הכריז. וחזרנו לשגרה. חזרתי לבית הספר. הייתי בתיכון ברוגוזין. אבל היינו מבוהלים. כי היינו הולכים לביה"ס ברגל. השתדלנו מאור ללכת ישר לבית הספר. לא חברה ולא שום דבר. היינו מבוהלים מהקטע של המלחמה.

בבית ספר תיכון "רוגוזין" למדתי עד כיתה י"ב. מכיתה ז' הייתה לנו קבוצה ששיחקנו כדורסל – הפועל קריית גת. מאוד מאוד אהבתי לשחק אחת לשבוע.

היכרותי עם בעלי

הייתי במסיבת גיוס של אחד החברים ושם הכרתי את בעלי ובגיל 17+ התחתנתי.

זו ההזמנה לחתונתנו 

בגיל 18 וחצי  נולד לי בני הבכור. הייתה שמחה גדולה בבית. הנכד הראשון במשפחה של בעלי והוא נקרא על שם אבי ז"ל. ששמו נקרא ירון רונה. כעבור 4 שנים נולדה מורן בתי שהיא אמא של אלון, נכדי הראשון ואחריו נולד איתי. היתה שמחה גדולה בביתנו וובביתו של משפחת בעלה ששמו דקל.

וכעבור ארבע שנים נולד הבן הקטן ששמו אור. וכשאור היה בן 13 החלטתי לצאת לעבוד בבית הספר "מנחם בגין". עד היום אני עדיין עובדת ונהנית בבית הספר ונהנית בעבודה. כשאור התגייס לצבא ליחידה מובחרת היה מאוד קשה כי הוא הבן הקטן בבית. אור השתחרר מהצבא ועשה טיול בדרום אמריקה במשך חצי שנה,וכשחזר הכיר את חברתו נעמה שהיא היום אשתו ויש להם שני ילדים: ארבל וטום.

לירון הבן הבכור, נולדו שני בנים,תאומים גיא ודניאל שהם הנכדים הקטנים שלי כרגע.

הזוית האישית

אלון הנכד מספר: סבתא שלי סברינה הביאה מביתה של סבתא רבתא שלי חפץ מאוד חשוב שהוא היה לה. כשסבתא רבתא נפטרה לפני חמש שנים סבתא שלי סברינה מצאה בתיקה האישי ארנק אדום, ובתוכו היה קמע ואבן שהיו לה מאוד חשובים, היא האמינה בהם מאוד. בכל בעייה שהיא נקלעה אליה היא הייתה מחזיקה את הקמע ביד ומבקשת את רצונה. הייתה לה אמונה חזקה בקמע ומאז שהארנק נמצא אצל סבתא שלי סברינה.