מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי, הלנה והרץ דבר, עלו יחד איתי כילדה באמצע שנות החמישים מפולין הסגורה והתגלגלו לרמת צבי הכמעט שוממה בזמנו.

הוריי, כל אחד לחוד, עברו תלאות רבות. אבי נולד באוקריאנה. בשואה הוא איבד חלק ממשפחתו ואמי נשלחה בכפייה כפולניה לעבודות חקלאיות בגרמניה. אבי נמלט מהגרמנים הכובשים מזרחה ושינה את שם משפחתו מיודנפרייד, שם מובהק יהודי, לדָבֶר – שאין לו שום משמעות, שם שפחות מחשיד. עם שם המשפחה הזה עלינו לארץ. אבי הצטרף לצבא הרוסי כלוחם ביחידות סוסים ואהבתו לרוסים ולסוסים הייתה ללא קץ לאורך כל חייו. מששוחררה פולין על ידי הרוסים המשיך במסעו על גבי הסוסים עד ברלין ואז חזר לפולין אל המדינה ההרוסה. בפולין התארגנו קבוצות חיילים משוחררים להתיישבות בקולחוז של יהודים רווקים באזורים שפונו מגרמנים. אימא הגיעה לשם כמבשלת ונדלקה שם האהבה ביניהם, והם נישאו.

בשלב מסוים בראשית שנות החמישים הותרה לפרקי זמן מסוימים עליית יהודים מפולין לארץ והזוג התכוון לעלות, אך גל העלייה נעצר והם מצאו עצמם מחוץ לקולחוז הקומוניסטי. המשפחה עברה לורוצלב -עיר גדולה, ישבו שם טרם המלחמה גרמנים. שם עסק הרץ אבי בפינוי הריסות, הובלת פחם ומסחר בסוסים. על התעוזה בכלכלה החופשית שבה עסק (בניגוד לחוקים) ישב בכלא כשנה ואימא עסקה בעבודות שונות למחייתנו. ממשפחתו של אבי – הרץ – שרד רק אביו שהיה מבוגר, ובאמצע שנות החמישים שוחרר כעולה לארץ. בשנת 1957 נפתחו שוב הגבולות ויהודים רבים מפולין הורשו לעזוב. אז כבר היסס אבי לעלות מפני שקיבל מכתבים מאביו על הקשיים הגדולים בארץ באותם שנים.

אימא הלנה (הלה) לא הייתה יהודייה אבל היא לא הרפתה מאבי ולחצה שלמען הילדים אנחנו חייבים לעלות. אכן אבי שוכנע למרות מצבו הטוב. הם עלו ארצה על מנת שהילדים שלהם יגדלו במדינת היהודים. גל העלייה בו עלו נקרא ׳עליית גומולקה׳ והיהודים הורשו להוציא את רכושם איתם, החקלאים אף הורשו להוציא פרות, מחרשות, סוסים, עגלות, כלי נגרות אופניים, מקררים ואף אוכל. הגברים נשלחו ברכבת בהמות לאיטליה ואנחנו – אחי ואמי – ברכבת נוסעים לאיטליה ומשם באנייה לחיפה. במשך המסע עד ההגעה לרמת צבי, אינני יודעת היכן בדיוק, הודיעו לכל המשפחות כי אניית הבהמות יחד עם הגברים הבעלים טבעה בים. בחיפה חיכו לנו, מבלי שידענו לאן הולכים, נציגים מהסוכנות ומישוב שנקרא תמרה (רמת-צבי). האוטובוס לקח אותנו אל הלא נודע, אל מושב נידח בשם רמת-צבי (תמרה לשעבר). העולים רצו להגיע למושב על מנת לעסוק בחקלאות.

קבלת הפנים זכורה לי כלבבית מאין כמוה: אירחו אותנו, דיברו בשפתנו. כילדים התאקלמנו במהירות הודות למורה יוצאת דופן בשם צפרירה שהייתה מודל הטוב. רמת צבי חיכתה זמן רב לגיבוי התיישבותי. קיבלנו צריף עץ ללא מקלחת ושרותים (השירותים היו בחוץ). הקשיים היו רבים: לא היה כביש, חשמל היה רק עד 11:00 בלילה מגנרטור, שירותים היו בחוץ ללא מים זורמים, הייתה עבודה קשה בבניית המשק. הדרכים היו מלאות בוץ. אמי ואבי הקימו משק לתפארת. שעות רבות אחרי הלימודים סייענו להם באיסוף ביצים, בשתילת סלק בקציר, חלוקת מזון ובחליבה. הם אהבו את המקום שהגיעו אליו. כל השנים האלו אבי עבד בהובלות עם העגלה וסוס ובמשק .אמי תמיד נשארה במשק.

בשנות השישים אמי וכמה מן "הפולניות" עברו תהליך גיור. ברצוני לציין שבילדותנו בפי חלק מהילדים האחרים במושב נקראנו ״גויות״, זה היה בודאי מושג שהילדים שמעו בבתיהם. אמי, למרות שהוצע לה לבקר בפולין את משפחתה, סירבה בכל תוקף לחזור לפולין. היא הניחה את הכל מאחוריה ובלב שלם ובקושי עצום רתמה עצמה לארץ ישראל, למשפחתה וליצירה שבנו פה לעדי עד.

לזכותם  משק לתפארת בזכות שני הורים מקטבים שונים בלב אחד ובאהבה למען הדורות הבאים.

הוריי הלנה והרץ

הזוית האישית

שרה פרידמן השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי אופק פרידמן. התכנית נערכה בבית הספר יסודי עין חרוד (איחוד), התשע״ט.