מאגר סיפורי מורשת

שם האב: מיכאל

 מיכאל קרמין בתקופת שירותו הצבאי:

 שם האם: דבורה לבית סטופנסקי

אלמנה של גניה ז"ל

ילדותי

על אודות משפחתי- סבי וסבתי מצד אבי, עלו ארצה מאודסה בתחילת המאה ה-20 והתגוררו בצניעות רבה בכפר העתיק יהודיה, בו התגוררו ערבים ויהודים זה לצד זה.

לצערי לא נותרו לי זיכרונות מהם מלבד הידיעה שסבי היה נגר בניין.

הוריי עלו ארצה לאחר נישואיהם גם הם מאודסה, וייתכן כי עלו יחד עם הורי אבי. הם השתכנו בעיר העתיקה בחיפה בבית ערבי בעל תקרה גבוהה וחלונות קמורים שצפו אל הנמל.

בשנת1909 נולד אחי הבכור יוסף, בשנת 1914 נולדתי אני, ואחרי נולדו שלוש בנות: מלכה, רבקה ועדה.

הכרמל הירוק- שנות חיי הראשונות עברו עלי בין סמטאות העיר העתיקה של חיפה, על גבי אין ספור מדרגות ובשדות הבר הפורחים על הר הכרמל.

אבי היה אדם משכיל, הוא למד הנדסת חשמל ברוסיה והיה בעל ידע רב, לאחר שעלה לפלשתינה מונה ליועץ על-ידי השלטונות הטורקיים ששלטו אז בארץ ישראל, תקופה מסוימת אף שירת בצבא הטורקי.

החיים בתל-אביב- הייתי בן שש כשעברנו להתגורר בתל-אביב בעקבות עבודתו של אבי.

גרנו ברחוב שינקין ולמדתי בביה"ס "גאולה" לבנים. אהבתי בעיקר את שיעורי הנגינה, לא הצטיינתי בלימודים והציונים שלי היו בינוניים. הייתי תלמיד שקט וממושמע, בשל כך המורים אהבו אותי והטילו עלי תפקידים שונים. הייתי אחראי על הסדר של טור התלמידים במסדר הבוקר, נשלחתי להביא גיר מהמחסן והייתי צריך למחוק את הלוח בתום השיעור, מקום מושבי בכיתה היה ליד הדלת וכך הוטל עלי תפקיד נוסף, כשהמורה רצה להוציא מישהו בשל התפרעות, הוא היה פונה אלי, "גרשון, פתח את הדלת…".

בשעות אחר הצהריים נהגנו לטייל ולשחק על שפת הים בתל-אביב, התרוצצנו יחפים ושיחקנו כדורגל.

נעורַי במחתרת

להיות בית"ריסט- הייתי חניך בתנועת בית"ר, לא כל אחד התקבל לתנועה וכאשר הודיעו לי שהתקבלתי, הייתי מאושר. בית"ר, "ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור", הייתה תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית בימים שלפני הקמת המדינה, ושל תנועת החרות לאחר הקמתה.

התנועה, ששמה הוא ראשי תיבות של "ברית יוסף תרומפלדור", נקראה על שמו של יוסף טרומפלדור, ועל שמה של עיר-המצודה ביתר, המסמלת גבורה יהודית בעת העתיקה. לא רבים יודעים זאת, אך על מנת לשמר את שמה של המצודה, מאוית השם טרומפלדור באות ת'. את השם קבע זאב ז'בוטינסקי, אביה הרעיוני של התנועה שהיה מנהיגה עד פטירתו.

בגיל 12 כבר לימדו אותנו לפרק נשק ולהרכבו בחשיכה. שיעורי הנשק התנהלו בחשאיות מרבית. פחדנו מהלשנות של יהודים וערבים כאחד ובעיקר חששנו להיתפס על-ידי הבריטים. פעם אחת נתפסתי ובעצת חברי שיניתי את תסרוקתי לכבוד המשפט, כך לא זיהו אותי במסדר הזיהוי ושוחררתי, ופעם אחרת הייתי מפוחד עד כדי כך שביקשתי מאמי שתסתיר את הנשק בחיקה ותביא אותו לנקודת המפגש.

בהיותי בן 12 או 13 אבי נהרג בפעולה צבאית, היה זה בעת התקפה של מטוסים בריטיים בשמי הארץ והוא נפגע מפגיעה ישירה.

לאחר מותו אמי פִרנסה אותנו, היא קנתה דגים מדייגי יפו ומכרה אותם בשוק ליד אלנבי, גם אחִי ואחיותי עבדו ועזרו בפרנסת המשפחה, יוסף עבד בבית מלאכה ועסק בפרזול, אחת מאחיותי עבדה בתפירה, השנייה הייתה אחות רחמנייה בבית-חולים והשלישית, עדיין למדה.

התגייסותי לאצ"ל- במקביל ללימודי בתיכון פרטי מקצועי ברחוב לילינבלום במגמת חשמל ואלקטרוניקה ועד שהשגתי תעודת חשמלאי מוסמך, התגייסתי לארגון האצ"ל. הייתי בן 16 כשעברתי את טקס ההשבעה לארגון. ההשבעה נערכה בשעת לילה מאוחרת בצריף מבודד אֵי שם בעיר. נשבעתי כשידי מונחת על ספר תנ"ך וחזרתי אחרי דברי המדריך: "אני נשבע להיות מסור לעם ישראל ולמלא כל פקודה שתוטל עלי."

לאחר מכן קיבלתי את הכינוי "נבון", וזה היה שמי בקרב חברי במשך כל ימי פעילותי בארגון.

בהמשך עברתי קורס אלחוטנים ולאחר מכן הדרכתי בקורסים שהתקיימו בבסיס בטירת צבי. לימדתי את החברים להשתמש גם בדגלים למקרה שהקשר האלחוטי ישתבש והשתתפתי במספר פעולות. כל פעולות המחתרת, התבצעו בבגדים אזרחיים או בתחפושת.

השירות במשטרת היישובים- באותה תקופה אחיותי כבר נישאו, יוסף המשיך לעבוד בתחום הברזל ואילו אני הצטרפתי בהמלצתו של גיסי, בעלה של אחותי רבקה למשטרת היישובים העבריים שהקים אבא זליבנסקי.

בעיר רמת-גן בראשותו של אברהם קריניצי פעלו בשיתוף פעולה גדוד של עשרים מתנדבים פעילי ה"הגנה" עם משטרת היישובים העבריים. אחד התפקידים הלא-רשמיים שלי היה להיות בקשר עם ראש העיר דאז מר קריניצי, הוא היה ראש עיר למופת, בראש מענייניו היו הסדר הציבורי וטובת התושבים. היינו ארבעה אנשי סוד והתבקשנו לדווח לו בכל שעה ובכלל זה בשעות הלילה על כל התנהגות חריגה או פעולה חשודה בתחומי העיר ובסביבותיה.

המרד הערבי הגדול

רעייתי גניה- באותן שנים הכרתי את גניה ילידת פולניה הודות לגיס אחר שלי, בעלה של אחותי עדה.

לאחר תקופת היכרות קצרה נישאנו והיה זה בשנת 1937 בטקס צנוע שנערך בבית אחד ממכרינו. היו אלה ימי המרד הערבי הגדול שכלל תקיפות כנגד מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, ופעולות איבה של ערבים נגד יהודים. הפעולות האלימות נמשכו עד שנת 1939.

פיצוץ מלון המלך דוד- ב- 22 ביולי בשנת 1946 הצטרפתי לכוח המשימה בראשותו של ישראל לוי?"גדעון", לפעולת פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים. היינו מחופשים למלצרים סודניים והשתלטנו על השומרים בשער הדרומי של המלון, נכנסנו למטבח בקומה התחתונה של האגף הדרומי והנחנו שבעה כדי חלב גדולים מלאים בחומר נפץ בצמוד לעמודי התמיכה של הבניין. בעת הנסיגה התעורר חשדם שלבשני קצינים בריטים ששהו במקום, בלית ברירה נאלצנו לירות בהם, אחד הקצינים נהרג והשני נפצע.

חיילי הלגיון הערבי שראו אותנו יוצאים מפתח המלון פתחו עלינו באש, התפתח קרב יריות בו נפגעו שניים מלוחמינו ואחד מהם, אהרן אברמוביץ', מת מאוחר יותר מפצעיו. הפעולה עוררה הדים בארץ ובעולם. הייתה זו אחת הפעולות המפורסמות בהן לקחתי חלק. הבריטים ערכו מצוד אחרי מבצעי הפעולה ונאלצתי להתחבא בדירות מסתור ולהתחפש. פעם התחפשתי ליהודי דתי עם זקן ופאות, מגבעת רחבת שוליים על ראשי ומעיל שחור וארוך עטף את גופי, בפעם אחרת התחפשתי לערבי בגלביית פסים וכאפייה נכרכה על ראשי. חלק מחברי התחפשו לנשים עם פאות, חזה מלאכותי, שמלות ונעלי עקב. התחפושות היו מוצלחות עד כי לא זיהינו האחד את השני גם אם חלפנו זה על פני זה ברחוב.

תום עידן המנדט הבריטי- את תחושת המסירות למדינה שחשתי באותם ימים, לא ניתן לתאר. היה לי ברור שאנו נגרש את הבריטים מהארץ, שהרי עלינו לגור כאן כי זו ארצנו.

היו קצינים בריטים שקיבלו מאיתנו שוחד כדי שיעלימו עין ויאפשרו לנו לפעול ללא הפרעה, ולעומתם היו יהודים שנהגו להלשין עלינו באוזני השלטונות.

עד היום אני זוכר את דמותו של הבריטי האחרון שעלה על סיפונה של אנייה בנמל חיפה, עמדנו על המזח ומחאנו כפיים.

מלחמת העצמאות

ביום הכרזת המדינה שמענו ברדיו את מר דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל, קולו בקע מרמקול גדול שהוצב ברחוב אלנבי. בהמשך לדבריו אמר הד"ר חיים ויצמן, "אל תמהרו, לאט לכם," אך האווירה המשכרת ברחובות סחפה את כולם, כולם צהלו ורקדו ואיש לא הקשיב לויצמן שנחשד בעינינו כבעל חיבה יתרה לאנגלים.

במלחמת העצמאות הוצבתי תחילה ליד חולות נתניה עם עוד 30 איש ושמרנו שהערבים מטול כרם לא יתקדמו לעבר היישובים היהודים, לאחר מכן לחמתי בשייח ג'ארח באזור העיר העתיקה בירושלים.

זכור לי שתושבי הכפרים החלו להימלט לכל עבר, אך היו מספר מנהיגי כפרים נבונים שיצאו לקראתנו מנופפים בידיהם בדגל כניעה לבן, הם קיבלו מאיתנו הבטחה שלא נפגע בתושביהם בתנאי שימסרו לידינו את הנשק שנאגר בכפרים ויסגירו את המתפרעים, וכך היה.

בשוך הקרבות- לאחר ימי לחימה ארוכים חזרתי לבית אמי בתל-אביב. הופתעתי למצוא בבית קבוצה של צעירים ציונים שעלו מאודסה ואמי היקרה דאגה לתת להם קורת גג ולדאוג לכל מחסורם.

חיי עם גניה

עבודה ופרנסה- לאחר 11 שנות שירות בהן הייתי פעיל מחתרת ושוטר מסור פרשתי מהמשטרה, והיה זה בשנת 1959. לאחר מכן עסקתי במקצועי כחשמלאי בחברה גדולה ובעיקר עבדתי כעצמאי.

גניה עסקה בהוראת מקצוע המתמטיקה והייתה מדריכת סריגה, היא הייתה ברוכת סבלנות וכישרון, לא ייפלא אפוא כי צעירות רבות באו לקבל ממנה הדרכה בחוגים שפתחה בשעות אחר הצהריים.

משפחתי- בתנו הבכורה אילנה, הייתה מפקחת על גני ילדים ופרשה לגמלאות, בתנו השנייה ליאורה, למדה עריכת דין ועבדה כמפקחת תביעות ב"כלל", גם היא כבר בפנסיה, ובנינו הצעיר מיכאל שנקרא על שם אבי, למד ראיית חשבון ועבד במקצועו שנים רבות עד שפרש אף הוא לגמלאות.

ילדינו זיכו אותנו בשמונה נכדים ובינתיים בעשרה נינים, כן ירבו.

בשנת 1995 נפטרה גניה. במהלך טיול ואחרי רחצה בבריכה ראינו שגופה כוסה בכתמים שחורים, היא נלקחה בבהילות לבית החולים ונפטרה לאחר מכן. גניה הייתה האדם היקר לי ביותר בחיי, אהבנו זה את זו והיו לנו חיי נישואים מאושרים. שנינו לקחנו חלק בגידול הילדים ובחינוכם.

נקודות ציון בחיי

האירועים שהשפיעו על חיי- אני יכול למנות כמה אירועים, הראשון בהם, מותו הטראגי של אבי והתייתמותי בגיל צעיר. האירועים האחרים קשורים בפעילותי במחתרת, לא פעם ירו עלי והייתי תחת אש, אלה רגעים שאי-אפשר לשכוח.

פעם אחת קרה הדבר בסמטאות העיר צפת ופעם אחרת בעת הנסיגה ממלון "המלך דוד" בירושלים, הייתי בסכנה גם בעת קרב בכפר הערבי הרטוב באזור ירושלים, הלחימה התבצעה מבית לבית ונזרק לבית בו שהיתי רימון, ברגע האחרון הצלחתי להימלט לפני שהרימון התפוצץ.

תחביבים- אהבתי הגדולה מאז ומעולם הייתה קריאת ספרי היסטוריה וגיאוגרפיה, בהמשך לזאת ביקרתי עם רעייתי במספר מדינות בעולם. הטיול שערכנו בסקנדינביה, היה אחד הטיולים המרגשים שזכור לי, מלבד הנופים המדהימים התוודעתי גם אל המרקם האנושי של תושבי מדינות אלה ובמיוחד התחבבו עלי בני העם הנורבגי שהתגלו כאנשים טובי לב.

התנדבויות– התנדבתי למשמר האזרחי בעיר במשך שנים רבות והדבר הסב לי סיפוק רב. מזה מספר שנים אני מרותק לכיסא גלגלים ונעזר במטפלת פיליפינית. מלבד הבעייתיות הכרוכה במגבלה זו, איני חש מוגבל. אני מבקר במועדון "נרקיסים" כדי לשמוע הרצאות, מטייל, פוגש חברים וצופה בטלוויזיה.

מוטו- לעשות כמיטב היכולת, בכל תחום ותחום, והכי חשוב, לעשות הכול באהבה. 

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן