לעולם לא ראיתי אותה עוד…
עגלת-בובה ובתוכה בובה הכי יקרה לי בעולם
קורותיי
אני רבקה, נולדתי ב-1943 להוריי, אסתר ושמואל הופקוביק, בעיר הומנה שבצ'כיה.
העיר הומנה בצ'כוסלובקיה
אחריי נולדה אחותי ג'יני.
לאחר מלחמת-העולם השנייה שהינו שנתיים במחנה-מעבר.
משם נסענו לקנדה , שם היו לנו בני דודים שהיו מוכנים לקבל אותנו.
לישראל עלינו בשנת 1971.
משפחתי
נישאתי ליעקב פרידמן , בנם של זהבה וסיני.
נולדו לנו 3 ילדים ו-7 נכדים (נכון להיום).
זיכרונות ילדותי : הצעצוע הכי יקר לי
אחרי מלחמת העולם השנייה היינו במחנה-מעבר וחיכינו לעבור לארץ שמוכנה לקבל אותנו.
חיכינו שנתיים, ועדיין נתנו רק לחולים ולנשים בהריון לעלות לארץ-ישראל.
בינתיים ארזנו מכולה עם החפצים שלנו.
בין החפצים היו שני חפצים הכי יקרים לי: עגלת-בובה ובתוכה בובה הכי יקרה לי בעולם-כי זה היה הצעצוע היחיד שלי. קבלתי את שניהם מבן-דוד אמריקאי ששרת בצבא באירופה ובא לבקר אותנו.
עם בן- הדוד ומתנתו (בעיר קושיצה 1945 )
לצערי, כאשר פקידי המכס באו לבדוק את תוכן המכולה, דקרו את הבובה מקצה לקצה כדי לבדוק שאין שם דברי-ערך. אני כמובן בכיתי מאד, ולעולם לא ראיתי אותה עוד.
מכולה
המכולה נסעה לארץ, ואנחנו נסענו לקנדה.
שנים מאוחר יותר עלינו לישראל.
סיפורה של רבקה פרידמן תועד במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי בבי"ס "פלך" בירושלים , בשנת הלימודים תשע"ג , בהובלתה של הגב' שרה פרזון.
עיבוד ועריכה: גב' ורדה ברגמן, מתנדבת בית התפוצות
מילון
מכולהתיבה גדולה, העשויה לרוב ממתכת, אותה מטעינים על כלי תחבורה נושאי משאות כגון משאיות, רכבות ואוניות משא.