מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בשטרסבורג ( גבול צרפת- גרמניה ) במשפחה חרדית: אבי היה הרב הראשי של האזור. היהודים היו מאוד מקובלים, ולמרות שהסתובבתי ברחוב עם כיפה, מעולם לא נתקלתי בהערה אנטישמית.  למרות שחייתי 15 שנה בשטרסבורג, לא הכרתי אף לא-יהודי אחד: החיים שלי היו סגורים בתוך הקהילה.  לא דיברנו ולא התייחסנו לישראל בכלל.

כשהייתי בן 14, כול המשפחה באה לשנה לירושלים, והתאהבתי בעיר הזאת.  שנתיים לאחר מכן, באתי לירושלים ללמוד בישיבה, ופרט לשירות הצבאי מעולם לא עזבתי את העיר יותר משלושה שבועות.  כיבוש שם וכאן ההורים שלי חיו תחת הכיבוש הגרמני בצרפת: אמא שלי הייתה סטודנטית בפריז הכבושה, אבא לחם בגדוד של פרטיזנים בדרום. 

 

כל ילדותי חייתי אפוף בזיכרונות הכיבוש.  לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 אני מגלה שגם כאן יש כיבוש אבל הפעם אנחנו השולטים. חינכו אותי שכיבוש זה דבר רע, ושיש להתנגד אליו. התחלתי לפעול נגד הכיבוש ובעד השלום בן היהודים לערבים… ואני ממשיך עד עצם היום הזה.

למדתי פילוסופיה באוניברסיטה העברית, ותקופה קצרה הייתי מורה.  אבל רוב חיי עבדתי כעיתונאי, וכתבתי לא מעט ספרים, רובם באנגלית ובצרפתית.

לפני שנה וחצי קיבלתי בנוכחות נכדי, דריה ועידן, פרס זכויות האדם של מדינת צרפת. ירושת הסבא שלי. סבא מצד אמא לימד אותי משהו חשוב:

 

"אנו בחיים בזכות מאות צרפתים שעזרו לנו כשהיינו נרדפים על ידי הנאצים; כשאחרים יהיו נרדפים אל תעצום את העיניים, ותעמוד לצידם.

 

"ירושה זה מלווה אותי כל חיי."

בשנת 1987 נשפטתי על הקשרים שהיו לי עם ארגונים ערבים, וישבתי כשנה בבית הסוהר.