מאגר סיפורי מורשת

 שני הורי הם ניצולי שואה. אימא איבדה את עינה במהלך הפוגרומים אבל לא את שמחת החיים שלה. הורי הגיעו ישר למעברת "שער העלייה" בחיפה ומשם למעברת "אגרובנק" בחדרה שם הכירו. בהמשך התחתנו ועברו לשכונת גבעת אולגה, בה בנו את ביתם והביאו לעולם שישה ילדים. שניים מתוך השישה נפטרו ישר אחרי הלידה ומכאן מתחיל סיפור חיי.

בימים ההם היה מאוד קשה להורי ולכולם בלי אוטובוס ובלי כל מנעמי החיים שיש היום, אבל החיים כמה שהיו פשוטים ככה היו יותר יפים ומאושרים. גדלנו באזור קרוב מאוד לים ולשדות מוריקים מלאים בעצי פרי ובפרחים בהם ביליתי את כל ילדותי. בשכונה הדלתות היו פתוחות והיינו בני בית בכל בית בשכונה. חיינו חיי קהילה מלאים ומספקים, בערב היינו מתאספים כולם ברחוב ויושבים על המדרכה ומספרים סיפורים ובדיחות. כמו שיש המון זיכרונות נעימים ויפים מהתקופה ההיא ישנם גם זיכרונות לא נעימים כל כך.

הזיכרון הלא נעים הראשון שלי בשכונה, קשור למלחמת ששת הימים. אומנם הייתי בגיל חמש שש אבל אני זוכרת את הבהלה הגדולה שאחזה בכולם, את העובדה שלא היו מקלטים בשכונה וההורים פחדו על הילדים. אבא גוייס במיידית למלחמה ואמא היתה אובדת עצות, שכנינו בנימין אלגאלי (שלצערי נפטר לאחרונה) החליט לבנות בחולות מקלט תת קרקעי. כמובן שזה לא מקלט כמו המקלטים של היום, אלא חפירה באדמה מכוסה בברזנט, אזבסט וחולות. בנימין התחיל לחפור עם טוריה כשברקע נשמעו אזעקות ואז אחרי שהצליח לסיים את "המקלט" הכניסו אותנו הילדים עם האמהות לשם, היה מפחיד מאוד! אימא דאגה לנו מאוד, היינו רק אני ואחותי הקטנה וכמובן שנוספה הדאגה לאבא שהיה כאמור מגוייס למלחמה. באותה תקופה להבדיל מהיום לא היה מידע על הלוחמים כמו היום שמידע "זורם" בכל המדיות האפשריות. אז לא היתה אפשרות לדעת איפה נמצא כל אחד או מה קורה במלחמה, היו דיווחים מעטים ברדיו שעברו צנזורה.

באחד הימים של המלחמה הגיעה ידיעה מרה שזעזעה את כל השכונה. בן של שכנה מאוד קרובה שלנו נהרג במלחמה הארורה (כן נכון ניצחנו, אבל….) משה מימון שמו. נשאר לי זיכרון מאוד משמח ממשה מימון, זיכרון של חג השבועות חג המים בשכונה שלנו. את חג השבועות חגגנו בגדול… כילדים יצאנו עם צינורות של מים (באותה תקופה לא היה משבר במשק המים) ודאגנו להרטיב את כולם, מבוגרים כילדים. משה מימון ז"ל נהג לעלות עם סולם וצינור ארוך למרפסת ביתנו בקומה השניה ולמלא את ביתנו במים, היתה שמחה גדולה בשכונה. לאחר מותו של משה ירד העצב על שכנתינו השמחה.

הזיכרון השני הלא כל כך נעים קשור גם למלחמה – מלחמת יום כיפור. יום כיפור אצלנו היה ונשאר יום קדוש. יום שבו כל המבוגרים הלכו לבית הכנסת קרוב לשכונה בית הכנסת שברבות הימים אבא הפך להיות הגבאי שלו וניהל את הכספים עד לאחרונה. אנחנו ילדיי השכונה לקחנו תפוח שאימא הכניסה בתוכו מסמרי ציפורן כדי להריח אותו במהלך "הצום". בנוסף לקחנו שמיכה ויצאנו לים, לאותו ים שהיה ממש קרוב לבית, ישבנו בדשא סיפרנו בדיחות, וחיכינו…כן, זיכרונות יפים כאלה יש המון, אבל כמו שכבר הזכרנו מדובר על מלחמה שפרצה במפתיע מאוד שאף אחד במדינה לא ציפה לה. האזעקות קרעו את דממת יום כיפור והבהילו את כולם. בהתחלה אף אחד לא ידע מה קרה כי כאמור ביום זה אין רדיו דלוק .הגברים שהתפללו פרצו מתוך בית הכנסת עם הטליתות עליהם. המומים ולא יודעים מה קרה  ומה עושים. מיד הופיעו משאיות שאספו את הגברים ללחימה, הנשים לא ידעו את נפשן מדאגה לילדים ולבעלים. ואנחנו הילדים שהיינו כאמור בים או בשדה נבהלנו מאוד מהאזעקות ומרעש המטוסים באוויר, רצנו מהר לשכונה ולבית כדי להבין מה קרה  והבהלה והבלגן ברחוב היו גדולים מאוד. כולם התרוצצו ולא הבינו את המתרחש – שבעצם פרצה מלחמה קשה מאוד. הגברים שגויסו בעצם מבית הכנסת למלחמה היו עדיין בצום ולא יכלו לשבור את הצום כיוון שלא הסתיים החג, אבא שלי גוייס כמו כולם ושירת בחיל השריון. יש לנו עדיין תמונה שאבא והצוות תפסו חיילים מצריים כשבויים. במלחמה הזו כבר היו מקלטים מוכנים וכמובן שלשם לקחו אותנו הילדים יחד עם האימהות ותוצאות המלחמה ידועות לכולם. אך…" למרות הכל הרוח מנצחת".

סבתא גאולה תרמה שני סיפורים נוספים לתכנית הקשר הרב דורי:

אגרובנק: "מעברת אַגְרוֹבַּנְק הייתה אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה בימי העלייה ההמונית‏. בשנת 1961 פורקה המעברה ואחרוני תושביה הועברו לחדרה.עם קום מדינת ישראל, ביוני 1948, החלה עלייה גדולה של יהודים ארצה. שערי הארץ שעד כה היו סגורים לקליטת עולים, נפתחו ויהודים רבים ביקשו לעלות. למעלה מ-900,000 אלף איש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה נתון שאין דוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם"

תשע"ו