מאגר סיפורי מורשת

שמי נוקי גרנות, נולדתי בישראל בבית חולים הקריה בשנת 1957. אני גרה כיום בתל-אביב, נשואה ויש לי שלושה ילדים וחמישה נכדים. אימא שלי מרים רוזנמיאיר נולדה בסקרז'יסקו אשר בפולין בשנת 1926. בשנת 1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אבא של מרים נלקח ומאז לא ראתה אותו יותר. החיים החלו להיות קשים והגרמנים הכריחו את היהודים לענוד טלאי צהוב והגבילו את תנועתם. כשהיא הייתה בת 14 נלקחה מרים למחנה עבודה סקרז'יסקו קמינה על שם העיר בו הוא נבנה. היא עבדה במפעל לייצור פגזים, תפקידה היה למלא פגזים בחומר רעיל ובאבקה צהובה.

יום אחד חזרה מרים מהמשמרת אותה התחילה בשעה 4 לפנות בוקר, בעודה מחכה לחזור לצריף נקראה במספר שהיה תלוי על זרועה – מספר 15 – ואז היא נענשה כי הגויה הלשינה עליה. היא קיבלה 25 מכות שהיא הייתה חייבת לספור בקול רם, שכן אם לא הייתה עושה כך הייתה מקבלת 25 מכות נוספות. למחרת קמה למשמרת העבודה כאובה ופצועה, כי אם היא הייתה נשארת במחנה הייתה מרחפת עליה סכנה וחטיפה לאושוויץ. למרות שמרים הצליחה לשרוד את מחנה העבודה, היא החליטה יחד עם מספר חברותיה לברוח מהמחנה לעבר היער, הן רצו אך הגרמנים הבחינו בהם וירו לעברן. הן הצליחו לחמוק מהגרמנים וברחו לכיוון היער, ביער הן פגשו את הפרטיזנים. הפרטיזנים פעלו כיחידות קטנות, הסתתרו ביערות ובהרים אשר נכבשו על ידי הגרמנים ויצאו לפגוע בנקודות התורפה של הגרמנים באזורים הכפרים. הן הגיעו לכפר, עברו מבית לבית במטרה למצוא מיטה להניח את הראש ולאכול, הן החליטו להתחבא באסם על מנת שלא יראו אותן, אך לרוע המזל פרצה שריפה באסם, וברגע שהן יצאו פגשו חיילים שהיו שונים מהחיילים הגרמנים. הן הבחינו כי המדים של החיילים שונים והשפה הייתה מוכרת למרים – הם היו חיילים רוסים ושאלו "עיברקי?", הכוונה 'יהודיות', ומרים ענתה בפולנית "כן". באותו הרגע החל אחד החייליים לשרוק את תפילת כל נדרי, זה היה רגע מרגש ומעצים מאוד.

לאחר המלחמה מרים נשארה בגרמניה, היא הבטיחה לעצמה לא לחזור שוב לפולין. בגרמניה הכירה את בעלה שם נכנסה להריון, ולאחר תלאות רבות ילדה את בנה. לאחר המלחמה היא עקרה לאיטליה ומשם במטרה לעלות לארץ ישראל ולהתחיל את החיים מהתחלה על אדמת ישראל במקום. לבסוף עלתה המשפחה על אניית מעפילים לישראל, בתחילה גרו במעברה ביפו.

למרות הכל אנחנו פה, בכל חג תמיד הייתה למרים דמעה בזווית העין "למרות הכל אנחנו פה, הצלחתי להקים משפחה, על אף כל התלאות".

הזוית האישית

סבתא נוקי: התיעוד של הסיפור אפשר לי להעביר לנכדי מהי חשיבותה של המשפחה והעזרה ההדדית.

הנכד עידו: למדתי על המשפחה פרטים וסיפורים נוספים והיה לי זמן איכות עם סבא וסבתא.