מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה ברגר. ילדותי עברה עלי בשיכון "אשר" במושבה רעננה בשנות החמישים של המאה הקודמת. הבתים בשכונה היו חד קומתיים בעלי שני חדרים לכל היותר, אך לכולם היו מרפסות וחצר. בחצר הבית הייתי מרבה להפליג בדמיונות ולבנות ארמונות מבוץ. עם ילדי השכנים, בעיקר עם יפה, שיחקתי בחצר. שיחקנו בעיקר בחנות, כאשר הפריטים שנמכרו כללו גרעינים של פירות, עלים, עשבים וכל מה שנראה לנו מתאים. המרפסות שימשו אותנו למשחקים בימי הקיץ החמים (לא, לא הלכנו לקייטנות), בהן הרבינו לשחק "שבע על הקיר", "חמש אבנים", "סבלנות", "מסטיקים" ועוד.

מרבית משחקי החברה התקיימו ברחוב, כפי שמעידה המורה המיתולוגית לטיפה שמיע בסרטון שהופק על השכונה: "הילדים היו משחקים כדורגל כי לא פחדו, לא היו מכוניות, זה לא היה רחוב, זו שכונה". כשלא שיחקנו ממש ברחוב, בילינו על "הגבעה": "…היינו מבלים שעות, ימים, פה הייתה הטלוויזיה שלנו, המחשב, האינטרנט…." מספרת צביה-בר גלבר בסרטון.

שיחקנו "מחבואים" ו"תופסת", "גולות" ו"מסטיקים", "סימני דרך", "שני דגלים" והקפות", "חמור חדש" ו"סוס ארוך", "שלום אדוני המלך", "שלגיה" ועוד המון המון משחקים. לבקשתו של עופר, אתאר חלק מהם כפי שאני זוכרת אותם: בערבי הקיץ שיחקנו המון במחבואים "רגילים" עם "עומד" הנשען על עמוד חשמל וסופר בקול רם עד 10 (או אולי יותר), בשעה שכל השאר רצים להתחבא. עם ההכרזה "מי שעומד מאחורי ומצדדיי הוא העומד" מתחיל ה"עומד" לחפש את המתחבאים. בשעה שה"עומד" מתרחק מהעמוד, מגיחים האמיצים ממחבואיהם ו"דופקים" את ה"עומד". היו לנו שלושה עמודי חשמל סביבם שיחקנו מחבואים: העמוד ליד החצר של שטריימר, העמוד ליד החצר של בלה (שלא אחת ביקשה מאיתנו לעבור מקום בעטיו של הרעש שהקמנו) והעמוד לרגלי הגבעה. כאשר המשחק התקיים סביב העמוד "של בלה", מקום המחבוא האהוב עלי היה על עץ הקלמנטינות בחצר הבית שלנו שעליו טיפסתי בזריזות (כן, היו ימים). לפעמים המרנו את משחק המחבואים ה"רגילים" ב"אצבע שחורה" שכלל בתחילתו שלב נוסף שבו ה"עומד": היה צריך לנחש מי מהילדים נגע באצבעו. במידה והצליח בניחוש, הפך הנוגע ל"עומד". לא הצליח – נשאר להיות ה"עומד". שיחקנו כמובן גם ב"שוטרים וגנבים" – כשהשוטרים מחפשים את הגנבים, תופסת "רגילה" שבה הנתפס הופך ל"תופס" שלפעמים שודרגה לתופסת "בית חולים" שבה הנתפס שהפך ל"תופס" עשה זאת כשידו מחזיקה כל הזמן במקום שנגעו בו. במחלקת משחקי התופסת שיחקנו גם במשחק "הקטרים באים" שמוכר היום יותר כ"מי מפחד מהדוב הגדול".

כשקפצנו בחבל, הכי כיף היה כאשר בזה אחר זה הצטרפנו לקופצת הראשונה ומספר הקופצים יחד הלך וגדל, כאשר כולם קופצים באותו הקצב. כשאני סובבתי את החבל, כמה חיכיתי לרגע שמישהו ייפסל, יעבור לסובב את החבל וישחרר אותי לקפיצות נוספות.

סרטון: נוף ילדות, שכונת אשר רעננה, כתבתו של אורי מנוס:

קפצנו גם כששיחקנו "גומי" ו"קלאס". ב"קלאס אווירון" הסתפקנו בקפיצות (על שתי רגליים, או על רגל אחת) כשעברנו ממשבצת למשבצת, אבל היה גם קלאס (לא זוכרת איך קראנו לו) שבו הוספנו גם אבן שטוחה שאותה העברנו ממשבצת למשבצת בעת הניתור (לרוב חיפשנו שבר של מרצפת ואם לא היה בנמצא, שברנו מרצפת לצורך המשחק).

היה גם משחק קפיצות, שאינני זוכרת את שמו, שעבורו ציירנו על האדמה (בעזרת מקל) או על הכביש (בעזרת אבן גיר) עיגול שקוטרו כמטר וחצי וממרכזו העברנו קווים אל היקפו כך שנוצרו מעין פלחים. במשחק דילגנו מפלח לפלח באופנים שונים ואני אהבתי מאד סוג דילוג ששילב מעין סיכול רגליים.

משחק דילוג אחר היה "שלוש מקלות" (אכן, אמרנו "שלוש" ולא "שלושה"). במשחק הזה הנחנו שלושה מקלות מקבילים זה לזה ובמרחק של כ-40 ס"מ זה מזה. המשתתפים הסתדרו בשורה זה אחרי זה ובריצה דילגו מעל המקלות. המשתתף האחרון השתדל בדילוג האחרון לבצע פסיעה גדולה והמקל השלישי הועבר למקום שאליו הגיעה כף רגלו. אז התחיל מחזור חדש של דילוגים. משתתף שדרך על אחד המקלות או שלא הצליח לדלג מעל המקל האחרון נפסל ויצא מהמשחק.

היו לנו הרבה משחקי כדור, "מחניים קטן" ו"מחניים גדול", "גע, גע, גע", "עמודו", "הקפות" ו"מטקות". ב"מחניים קטן" עמדו שני ילדים במרחק של מספר מטרים זה מזה כשלאחד מהם היה כדור. שאר הילדים היו בתווך ביניהם. הילדים הקיצוניים מסרו זה לזה את הכדור בעוד שהילדים שבתווך ניסו לתפוס את הכדור במעופו. ילד נפסל ויצא מהמשחק אם הכדור פגע/נגע בו אך לא נתפס על ידו. בכל פעם שילד תפס את הכדור במעופו, הוא יכול היה ל"הציל" ילד שנפסל ולהחזירו למשחק. המשחק הסתיים לאחר שכל הילדים בתווך נפסלו. "מחניים גדול" היה משחק בין שתי קבוצות עם אותם חוקי פסילה. אני אהבתי יותר לשחק ב"מחניים גדול" והתאמצתי מאד לתפוס כדורים. אני זוכרת ששיחקתי גם "כדורגל", אבל אין לי מושג מי מהבנים הסכים לשתף בנות במשחק הזה, כנראה הבנים שהיו צעירים ממני.

סבתא חנה משחקת מטקות ברחוב סמוך לגבעה

כשהיינו עייפים מהריצות או בימים חמים מאד ישבנו בצל והימרנו ב"זוג או פרט" או "אבן, נייר ומספריים" על עטיפות של מסטיקים, גוגואים, פקקים של בקבוקי שתיה (פקקים מפח-לא פלסטיק) או גולות (ג'ולות אם תרצו). שיחקנו גם ב"טלפון שבור" זאת, כשלאף אחד מאיתנו לא היה טלפון בבית וכשהיינו, פעם בשנות דור, מדברים בטלפון עשינו זאת מהטלפון הציבורי היחיד שנמצא בכניסה לשכונה על-יד הצרכניה.

וכן, על קיר הצרכניה, הוקרנו מדי פעם בערבי הקיץ סרטים אמיתיים. בערבים מיוחדים אלה, נהרנו זקנים וטף, כל אחד נושא איתו את הכיסא מהבית והחגיגה הייתה אמיתית (זו היתה הטלויזיה שלנו ולא היה כל צורך בשלט).

המשחק "שלום אדוני המלך" היה אהוב עלי מאד. ככל שזכור לי, את המשחק הזה שיחקנו תמיד על ה"גבעה". במשחק הזה, כל השחקנים חוץ מה"מלך" מחליטים על מקום שהיו בו ומה עשו בו. לאחר ההחלטה הם באים אל מול המלך ואומרים לו "שלום אדוני המלך" והמלך עונה להם "שלום בני היקרים, איפה הייתם ומה עשיתם?" ה"בנים" משיבים: "היינו ב..:" ומתארים בפנטומימה את המקום שהיו בו ו"עשינו:.." ומתארים בפנטומימה מה עשו. המלך מנסה לנחש היכן היו ומה עשו, לא הצליח – חוזרים על ההצגה ללא מילים. במידה וכן הצליח, ה"בנים" בורחים וה"מלך" דולק אחריהם. הראשון שנתפס הופך ל"מלך" והמשחק מתחיל מהתחלה.

המשחקים "חמור חדש" ו"סוס ארוך" היו כרוכים בנפילות רבות שהפיקו מאתנו צהלות שמחה רבות. משחקים אלה שיחקנו רק על הגבעה. בתפקיד ה"חמור" שימש אחד הילדים כשעמד כפוף (רגליים ישרות, ידיים על הברכיים וראש מוטה פנימה אל בין הידיים). שאר הילדים הסתדרו בשורה במרחק של כשני מטרים מה"חמור" ודילגו בזה אחר זה מעל ה"חמור". מי שנפסל בקפיצה הפך ל"חמור החדש". אופני הדילוג נקבעו על ידי הראשון בתור. הדילוג המאתגר ביותר היה כאשר הראשון בתור, לאחר שהשלים את הדילוג, נצמד ב"עמידת חמור" אל ה"חמור" הראשון, כך שהשני בתור היה צריך לדלג מעל שני "חמורים", השלישי מעל שלושה וכן הלאה עד לפסילה שתמיד הגיעה. ב"סוס ארוך" משחקות שתי קבוצות זו נגד זו. קבוצה עומדת (ה"סוס") וקבוצה קופצת. אחד הילדים בקבוצה העומדת נשען על אחד מעצי הברוש שבגבעה וכל שאר הילדים בקבוצה, מסתדרים בטור מולו כפופים, כך שראשם מונח בין הירכיים של הילד שלפניהם וידיהם אוחזות חזק ברגליו. הילדים בקבוצה הקופצת מסתדרים בטור במרחק של כשני מטרים מקצה ה"סוס" ובזה אחר זה רצים אל הסוס וקופצים עליו. המטרה של הקבוצה העומדת היא לשמור על המבנה של ה"סוס" כך שכל ילדי הקבוצה הקופצת יימצאו על ה"סוס" וישהו עליו זמן ממושך לפני קריסה.

סבתא חנה, האחות הגדולה בלהה והאח יחזקאל בדרכם לבית הספר

עוד שני משחקים מסוכנים (ברור שלא חשבתי כך כשהייתי ילדה) היו "דודס" ו"סכין". עבור ה"דודס" הכנו שני מקלות, האחד קצר מחודד בשני קצותיו שהונח על הארץ והשני שטוח באורך של 30-40 ס"מ שהוחזק ביד אחד הילדים. הילד שהחזיק את המקל הארוך (ה"חובט") היה מכה בקצה המקל הקצר וכשזה ניתר מעלה חבט בו הילד כששאר הילדים מנסים לתפוס את המקל. אם המקל נתפס, התופס הפך ל"חובט" והמשחק החל שוב. פעם אחת, כשהמקל הארוך היה דלת של ארגז קרח ישן, בתורי, הצלחתי איכשהו להעלות את המקל הקצר על הדלת הזאת והתחלתי להקפיץ אותו, תוך שהתחלתי ללכת. מה שחרוט בזיכרוני הוא שיירה של ילדים הצועדים לאורך רחוב אחוזה (הרחוב הראשי של המושבה) כשבראש אני צועדת וממשיכה להקפיץ את המקל (לא, זה איננו חלום, אם כי אינני חושבת שיש ילד מלבדי שזוכר את זה).

ב"סכין" שיחקנו רק בחורף כשאדמת החמרה על המגרש הצמוד לגבעה היתה רכה (ומפיצה ריח משכר) כך שניתן היה לנעוץ בה סכין בקלות. מטרת המשחק היתה לכבוש שטחים (זה היה זמן רב לפני "מלחמת ששת הימים", כאשר מבחינתנו כיבוש שטחים היה רק משחק). לפני תחילת המשחק ציירנו עיגול גדול על הארץ וחילקנו אותו לשני חצאים. כל אחד מבין שני המשתתפים, בתורו, זרק את הסכין אל השטח של יריבו במטרה לנעוץ אותו באדמה (נכשל לנעוץ, הסכין עברה ליריבו). מהמקום שבו ננעץ הסכין היה עליו, מבלי לצאת מהשטח שלו, לסמן קו שעובר דרך מקום הנעיצה מהגבול המשותף אל גבול העיגול ואת השטח הקטן מבין השניים סיפח אליו. הפסיד מי שהשטח שנשאר לו היה קטן מהשטח הכולל של כפות רגליו.

ואני בהחלט מסכימה עם דברי מאיר בסרטון על השכונה: "זו הייתה ילדות מאד מאושרת, היו לנו הרבה חברים והיינו עסוקים כל הזמן, גם ביום וגם בלילה…..היה תענוג".

כיתה ג' עם המחנכת יזרעאלה, בתו של אשר גולדרינג. סבתא חנה בטור השמאלי, שורה אחרונה

הזוית האישית

חנה: השילוב בין מפגשים של כל הקבוצה לבין המפגשים האינטימיים עם הנכדים העשיר אותי במארג של סיפורים אישיים ומרגשים מפי הבוגרים ובשעות קסומות של שיח ועשייה עם עופר הנכד שלי. מעבר לכך, כגימלאית של מערכת החינוך, שמחתי לראות כיצד נרקמת באופן טבעי למידה שיתופית של הילדים סביב העלאת הסרטונים לרשת ולקלוט מהערה אגבית של מיטל איך היא מקדמת למידה משמעותית כאשר היא מבקשת מהתלמידים לחבר שאלות חזרה לבחינה שיתאימו לקהוט.

תודה לכל השותפים בבניית התכנית ותחזוקתה. תודה מיוחדת למיטל על ההנחייה הרגישה והנעימה.

אני מאחלת לך עופר הנכד היקר שלי, שתמשיך להיות מקסים, מתחשב בזולת, נבון ויצירתי, ותהנה הנאה מרובה מכל מה שתעשה.

עופר: נהניתי לבוא בכל יום שלישי לתוכנית ולשמוע סיפורים וחוויות מפי הילדים והמבוגרים. היה לי כיף לעבוד עם סבתא ולשמוע את סיפוריה המרתקים. אהבתי במיוחד את הפעילויות המגוונות שמיטל העבירה לנו, בהן למדתי על סבתי ועל שאר המבוגרים והילדים.

אני מאחל לך סבתא, שתמשיכי להיות מקסימה, נחמדה, כנה ומלאת שמחת חיים, ושתצליחי בהמשך הדרך.