מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בישראל בשנת 1936 כשאמי נסעה לבית חולים ללדת אותי ירו על האמבולנס בו היא נסעה. הימים היו ימי המאורעות שהיו בארץ בשנים 1936-1939. המאורעות בשנים אלו היו בסדרת המאורעות שהיו בארץ מאז תחילת  הישוב היהודי בארץ ישראל והתגברו מאז הכרזת האום על הקמת מדינה יהודית בשנת 1917. לאחר לבטים רבים הורי החליטו לקרוא לי בשמי נורית מכוון שהחלוצים רצו לקרוא לילדיהם בשמות עבריים חדשים.  היה  מקובל לקרוא לבנות בשמות של פרחים. בנוסף לשמי נורית הוסיפו את השם חיה על שם אם אבי שנפטרה שנה קודם לכן. האורחים שהוזמנו למסיבת הולדתי תהו לפשרוש שמי נורית. ושהסבירו להם שזה שם של פרח הוסיפו ואמרו שנורית היא גם החלק הפנימי של  מנורה.   

בשנה הראשונה לחיי גרנו בתל אביב, בדירה של חדר וחצי. את חצי החדר השכירו הורי לחווה רוזנצויג שהייתה לאחר שנים רבות לאחר מות אמי לאשתו השנייה של אבי. לאחר אותה שנה עברנו לגור בהרצלייה ליד משפחתה של אמי.

 

סבא מנחם שאחי ניקרא על שמו וסבתא ברכה הרכבי. סבא וסבתא שלי הגיעו מורשה שבפולין. סבתי הייתה דתית מאוד וסבי היה הרפתקן. יום אחד הוא החליט לנסוע לארץ ישראל ולקנות שם קרקע. הוא הגיע לארץ ישראל דרך מיצרים ומשם ברכבת ליפו.בארץ הוא פגש סוחר קרקעות וקנה ממנו שני דונם אדמה בהרצלייה. לאחר כמה שנים שכל המשפחה היגיעה ארצה הסתבר שהקרקע הייתה בים !!!

 

סבי וסבתי פתחו "מלון" שהיו בו מעט מאוד אורחים, בעיקר חלוצים.. יום אחד סבתי שלחה את סבי לקנות דג מלוח. הרצליה באותה תקופה הייתה שוממת ולא היו בה כמעט בתים סבי תעה בדרכו ובסוף לעת לילה היגע לכפר ערבי בו הוא העביר את הלילה, למחרת החזירו אותו הערבים כמובן בלי דג מלוח…גם דודי ודודתי טובה ושלמה הרכבי עברו להתגורר בהרצליה. בן דודי אהרון היה הילד ראשון של המושבה. בהרצליה גרנו בצריף חדר וחצי, שאותו בנה אבי בעזרת חבריו. השירותים והמקלחת היו בצריף ניפרד בחצר.החצר הייתה גדולה והיה בה "משק עזר": גינת ירק, עצי פרי ולול תרנגולות.           

 

אבי קנה גם "עז", ה"עז" הייתה חצופה ונגחנית.אמי סבלה מאוד מהעז והשכנים אמרו לו שזה בכלל תיש וכדאי למכור אותו. הוא אומנם מכר אותו. לימים חזר אבי ופניו עצובות, שאלנו אותו מה קרה ואז הוא אמר: "התיש המליט"…     אבי עבד בעבודות שונות: בבניה, בטיוח ובסיוד במקומות שונים בארץ (מאוחר יותר עבד בקליטת עליה). בתקופה ההיא המצב בארץ היה קשה מאוד מבחינה כלכלית  וגם מבחינה בטיחותית.    

 

לנו הילדים לא היו צעצועים כלל חוץ מצעצועים שההורים הכינו בעצמם.הצעצוע הקנוי הראשון שהיה לי הייתה הבובה קרולינה שקיבלתי ליום הולדתי הרביעי. כדי לקנות אותה אבי שעבד באותם ימים בפתח תיקווה, חסך את דמי הנסיעה באוטובוס, ונסע שבועיים הלוך ושוב באופניים. כשהגיע הביתה הביא אתו חבילה ענקית עטופה בעיתונים ישנים וכשפתחתי אותה ראיתי את הבובה הכי יפה בעולם (גם היום אני חושבת כך).

 

בסמטה בה גרנו (שהייתה קרויה על שמנו-סמטת דינר) היו ארבעה בתים ובכל אחד מהבתים היה ילד בן גילי וכולנו הינו חבורה אחת. מכיוון שלא היו אז הרבה עיסוקים בבית כמו היום, נפגשנו כל יום באחת החצרות ושיחקנו בתופסת, מחבואים ו ב"דג מלוח".כשהגיע הגיע הערב היו האימהות יוצאות וקוראות לנו לחזור הביתה, לא פעם התחבאנו בין השיבולים הגבוהות.

 

אחת הדמויות החשובות בילדותי הייתה סבתי ברכה.הורי שניהם עבדו והיא באה מידי יום להיות איתי ועם אחי.סבתי ברכה הייתה דתית. היא גרה ליד בית הכנסת והלכה להתפלל מידי יום. חברותיה ברובן לא ידעו לקרוא כמו רוב הנשים בדור ההוא וסבתי הייתה קוראת ומסבירה להן את התפילות. מידי יום שישי הינו באים אליה לקבל יחד את השבת. את החגים חגגנו יחד עמה ועם משפחת דודי. סבתי נהגה לעשות מעשים טובים, ואני הייתי משכנעת שהיא מ ל"ו צדיקים ולמרב האירוניה היא קראה לאמי בשם "טובה"!. היא נפטרה כצדקת מוות נשיקה.

 

לא תמיד השם טובה מעיד על אופיו של האדם…דודתי טובה הייתה ידועה ברשעותה, אנחנו הילדים קראנו לה "המכשפה" אחד מהילדים – שלומי – נישבע שהוא ראה אותה מעופפת על מטאטא בלילה. בסמוך לביתה של סבתי גרה חברתי הטובה ביותר באותה תקופה: דורית עליה השלום (אתה הייתי בקשר הדוק עד יום מותה) משפחתה של דורית הייתה מאוד עניה, דורית ואימה גרו בחדר אחד שהגג היה מפח, לעיתים קרובות הוא התעופף ברוח ואבי בא לתקן אותו. אבא של דורית שירת בצבא הבריטי ונעדר שנים רבות מהבית, אמא של דורית הייתה אישה עליזה ותוססת ונעדרה רבות מהבית בערבים. לפעמים הלכה למועדון הבריטי לריקודים והשאירה את דורית לבד בבית ועל כך דורית נטרה לה כל חייה.

 

הבריטים היו בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה וקיבלו מנדט לקדם את הישוב היהודי לקראת עצמאות. בפועל הם חיבלו ברצונם של היהודים להגיע ארצה ולהקים מדינה עצמאית. אנחנו הילדים קראנו להם "כלניות" בגלל הכומתות האדומות שלהם. הישוב היהודי גילה התנגדות לבריטים במיוחד לאיסור על העלייה של פליטי השואה ארצה. הורי היו חברים בהגנה אמי הדריכה בחוג לעזרה ראשונה ואבי השתתף בהורדת מעפילים לא חוקיים מאניות שעגנו בחוף הרצלייה. מאוחר יותר שהבריטיים עזבו את הארץ, ראינו אנשים מסתובבים בלול התרנגולות. מסתבר ששם הוחבא "סליק" שאף אחד מבני הבית חוץ מאבי לא ידע עליו.      

 

בתאריך 19471129  הוכרז באום על הקמת מדינת ישראל. לפי החלטה הוחלט לחלק את הארץ בין היהודים לערבים ולהפוך את ירושלים לעיר בין לאומית.33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד, 10 נמנעו ו- 1 נעדרה .למשפחתי לא היה רדיו וכך גם למשפחות אחרות, חוץ ממשפחה אחת שגרה בשכונה שלנו. כולנו נאספנו מול הרדיו שלהם מבוגרים, ילדים ותינוקות. והאזנו בהתרגשות וציפייה עד שהוכרז על החלטת האו"ם ואז פרצו כולם בקריאות שימחה ובחיבוקים. כל תושבי הרצלייה נהרו למרכז המושבה ושם פצחו באמצע הלילה בהורה סוערת.      למחרת בבוקר הלכנו לבית הספר והתייצבנו  במגרש ההתעמלות.הוחלט שכולנו נלך לכיוון העיריה שם יערך טקס עם ראש העיר. כל המושבה הייתה מקושטת בדגלים ובפרחים.מנהל בית הספר מר לב טוב היה איש נמוך קומה הוא פנה אלינו ואמר: "אני זה שסיפרתי לאנשי העיירה שלי בפולין על הרצל. ואני מבקש מכם שתיתנו לי ללכת בראש המצעד ולשאת את הדגל"כולנו אמרנו ביחד: " קח את הדגל! 

 

בהרצליה גרו שתי חמולות של ערבים. האחת הגדולה שבהם הייתה החמולה של אבו קישיק. היחסים בין התושבים הערבים לתושבים היהודים היו טובים.הערבים היו באים עם עגלות שבהם תוצרת חקלאית ואנחנו קנינו  מהם. עם קום המדינה פנו מנהיגי ארצות ערב, לערבים שגרו בארץ,והורו להם לעזוב את בתיהם ולהצטרף לאחת המדינות השכנות. "אתם תצטרפו אלינו ולצבאנו, ובעוד מספר חודשים נחזור וניקח את הבתים והנשים של היהודים!" ראשי הישוב בהרצלייה הציעו להם להישאר ולחיות בשלום.אך הערבים פחדו וביום שהוכרזה המדינה ראינו אותם עולים על משאיות עם רכושם ונוסעים דרומה.     

 

מיד אחרי קום המדינה הגיעו לארץ המוני עולים מאירופה, ניצולי שואה ומארצות ערב, רובם הגדול חסרי כל.  חלק מהעולים שוכנו במעברות, בפחונים ובאוהלים. בשנת 1954 היה חורף קשה מאוד, גשם זלעפות ירד ללא הפוגה. הגשם הרס את הפחונים והאוהלים ושטף את המעברות. תושבי המעברות נשארו בחוץ בגשם, ברוח, חסרי כל. תושבי הרצלייה והורי ביניהם נזעקו לעזרה ושיכנו את האנשים במוסדות ציבור והביאו להם שמיכות, בגדים, אוכל ניחומים ועזרה נפשית.

 

אבי עבד באותה תקופה בקליטת עליה.במסגרת עבודה זו מצא הרבה חברים וביניהם היו משה ולאה לאופר.הורי מצאו להם דירה קטנה בהרצלייה ואף עזרו להם להסתדר בה.מוישה היה חבר קיבוץ גלאון, שגויס אחרי מלחמת העולם השנייה לארגון "הבריחה" או "עליה ב".         

 

ארגון הבריחה עסק באיתור אנשים ובעיקר בני נוער וילדים ששרדו בשואה והביאם ארצה.אחרי מלחמת העולם השנייה ניצולים רבים וביניהם בני נוער חיפשו קרובים במקומות שונים באירופה ואת בתיהם מלפני השואה. רבים מבני הנוער, שלא נמצאו להם קרובים התארגנו לעיתים בחבורות שהפכו במקרים רבים לחבורות רחוב ששוטטו ללא מטרה ברחובות הערים הגדולות. מוישה וחבריו מ"הבריחה" ארגנו את הנערים וצרפו אותם לניצולים מבוגרים אחרים והעלו אותם ארצה באניות מעפילים.    

 

הדרך לא הייתה קלה כי גבולות אירופה היו חסומים בפני היהודים שרצו להגיע לארץ ישראל.בין בני הנוער שניצלו הייתה לאה שהתחבאה במנזר בתקופת המלחמה.כאשר גילו אותה אנשי "עליה ב" היא סירבה בהתחלה להזדהות כיהודייה ולהצטרף לעולים ארצה ורק לאחר שידולים רבים מצד הנזירות ואנשי עליה ב, הסכימה לעלות ארצה. מוישה ולאה נישאו והגיעו להרצליה הורי הזמינו אותם, עזרו להם ובסוף אימצו אותם למשפחה.לאה הייתה לי לאחות. כל השנים חיינו זו לצד זו, את כל החגים חגגנו יחד וחלקנו את השמחות וגם את הצער. לאה לא שכחה מעולם את איימי השואה ואת בני משפחתה, בבית היו תמיד מזרונים שכל מי שלא היה לו מקום לינה ישן עליהם בביתנו. ותמיד היה אוכל לכל מי שניזקק.

 

הורי כמו רבים אחרים ניסו לאתר את בני משפחותיהם שנשארו בארצות אירופה בזמן המלחמה, ברדיו הייתה פינה מיוחדת ששודרה פעמיים ביום: המדור לחיפוש קרובים.מהר מאוד הסתבר להורי שכל קרוביהם נספו בשואה.יום אחד אמי קיבלה ידיעה מקרוב בארצות הברית שבת דודתה בלצ'ה נשארה בחיים. הסתבר שהיא ניצלה ממחנה השמדה על ידי קצין צרפתי שבוי, שארל. הם התחתנו ועברו לגור בפריז. בלצ'ה שינתה את שמה לסופי. סופי באה ארצה להיפגש עם אמי הפגישה הייתה מאוד מרגשת והם דיברו ובכו ימים רבים.לאחר מכן נפגשנו פעמים רבות בישראל ובצרפת. סופי ניסתה לא להבליט את יהדותה, בנה מארק אף התכחש ליהדותו. כשביקרנו אותם הוא סיפר לנו בדיחות מעליבות על יהודים. הסברנו לו שגם הוא יהודי כי אמו יהודייה. כל חייו הוא סבל ממשבר זהות ובגיל 26 התאבד.

 

לאחר סיום לימודי בבית ספר היסודי בהרצלייה ובבית ספר "תיכון חדש בתל אביב, התגייסתי לצבא ושיירתתי בחיל הנח"ל. למדתי בירושלים, באוניברסיטה, שם פגשתי את נתן בעלי וביחד הקמנו את מישפחתנו.    

 

הכרזת העצמאות: "הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נערכה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס שהתקיים כ-8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי, בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בה' באייר או ביום סמוך, את יום העצמאות".

 

תשע"ו – 2016