מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בטריפולי שבלוב בשנת 1945 .

הגענו לארץ באוניה גלילה בשנת 1950, אני ומשפחתי, שמנתה ארבעה ילדים, אבא ואמא.

נשלחנו לבאר יעקב, לבתים ללא חשמל ללא מים וללא שירותים. הבית חולק לארבע משפחות. כל משפחה קיבלה חדר אחד, שהופרד בעזרת בדים. בארץ נוספו למשפחתנו עוד שלושה אחים. אחר כך עברנו ליפו-תל אביב, גרנו בבית רעוע בחדר אחד 9 נפשות. הבית היה שבור ובגג היו חורים שדרכם היו נכנסים לבית מים בחורף. הריהוט בבית היה מיטה וארון. בבית לא היה חשמל והייתה לנו עששית שנדלקה על ידי פתיל נפט. לא היה מקרר ולא גז, רק פתיליה שעליה בושל האוכל.

כיבסנו את הבגדים ביד. ישנו שני אחים במיטה אחת. לכל ילד בבית היה תפקיד שהוא היה אחראי עליו. התפקיד שלי היה לנקות את הבית, על מנת לעזור להוריי.

בבית דיברו ערבית ועברית. שלחו אותי לביה"ס לבנות "בית יעקב".

הוריי לא עבדו לכן המצב בבית לא היה פשוט.היינו אוכלים רוב הזמן לחם ומרגרינה. המצב הכלכלי בבית היה קשה ולכן היה עליי לצאת לעבוד בגיל 10. עבודתי הראשונה הייתה בכריכיה. הייתי מקפלת ותופרת מחברות. הייתי פעילה במועדון נוער, ששם היינו משחקים: דמקה, שבע אבנים, שלוש מקלות, שני דגלים וחמור חדש.

הייתה לנו שפה מיוחדת, שנקראת "שפת הפה". גם הילדים והנכדים מכירים את השפה (ומשתמשים בה עד היום).

כל יום היינו הולכים למועדון. שם היו מדריכים שלימדו והדריכו אותנו. היינו מכינים שיעורים, ואף אוכלים ארוחת צהריים במועדון. כל שבוע היה לנו סרט במחיר מוזל, הצגות, הופעות.

בכל שנה, לפני פורים, כל המועדון היה מתחיל לעבוד על הפרויקט שנקרא "העדליידע". בפרויקט היו משתתפים כל המועדונים בשכונה בעיר תל אביב. אנו הופענו בחוצות העיר תל אביב. מופע זה היה מרהיב ביופיו.

היום אני גרה בבת-ים, וגם הילדים שלי.אני משתתפת בתכנית עם הנכד שלי, כפיר.