מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לכל איש יש שם – לסבא רחמים יש הרבה שמות

אריאל וסבא רחמים (ניקו)
סבא וסבתא
זיכרונות מבית סבא רחמים

זיכרונות של סבא רחמים, רמי, ניקו ואבובי
סבא מספר ואריאל הנכדה כותבת..
מאת: רחמים לוי ואריאל טימיאנקר.
קישור לעץ המשפחה
 
מקור השם המקורות לריבוי השמות שיש לי ניתן לחלק לתקופות שונות בחיי
 
רחמים: השם שניתן לי בלידתי על שמו של סבי, אבא של אמי ליזה. כאשר פונים אלי בשם זה אני יודע שזו פניה רשמית ולא מחברי הקרובים או משפחתי.
 
רמי: שם חיבה שניתן לי ע"י השכנה שלנו בחיפה, שאמרה שהשם רחמים הוא מיושן ורמי הוא ישראלי צברי ואתו הלכתי בכל תקופת הילדות עד לצבא. כאשר פונים אלי בשם רמי אני מיד יודע שהפונה הוא חבר מתקופת הילדות או בן משפחה או מכר קרוב .
 
ניקו: שם כינוי שהודבק לי בתקופת לימודי בבית הספר הטכני של חיל האוויר, כתוצאה מהשימוש שעשיתי במשפטי "ברכה" בערבית כמו ניק אומק או ניק רבאק או ניק אוחתק או ניקו. הכינוי הזה נדבק אלי בחוזקה לאורך כל חיי המבוגרים מהצבא ועד היום. כאשר פונים אלי בשם ניקו אני מיד יודע שהפונה הוא חבר או מכר מתקופת שירותי הצבאי.
 
אבובי: שם כינוי משובש של אריאל נכדתי שרצתה לקרוא לי דובי, על היותי שמנמן ויצא לה אבובי ומאז זהו שם הכינוי השגור בפי משפחתנו הגרעינית – סבא אבובי.
 
המשפחה בבולגריה
להורים של סבא רבא שמואל קראו קונורטי ולונה לוי והם גרו בעיר דופניצה. קונורטי נולד בשנת 1868 ונפטר בחיפה בגיל 84 בשנת 1952. לונה נולדה בשנת 1870 ונפטרה בבולגריה בגיל 65 בשנת 1935. סבא רבא שמואל נולד בעיר דופניצה בשנת 1912 וסבתא רבא ליזה נולדה בעיר סופיה,
 
בשנת 1915. להורים של סבתא רבא ליזה קראו רחמים ושרה לוי והם גרו בעיר סופיה. רחמים נולד בשנת 1879 ונפטר בבולגריה בגיל 64 בשנת 1943. שרה נולדה בשנת 1881 ונפטרה בתל אביב בגיל 83 בשנת 1964 ואותה הכרנו וביקרנו כל שבוע בחדר הקטן שבו גרה ברחוב יפת ביפו.
 
סבא רבא שמואל נולד בעיר דופניצה בשנת 1912 ונפטר בשנת 1991 בגיל 79 וסבתא רבא ליזה נולדה בעיר סופיה בשנת 1915 ונפטרה בשנת 1994 בגיל 79. שניהם נקברו בבית הקברות בחולון. ההיכרות ביניהם הייתה מקרית ביותר, בעת ביקורו של סבא רבא שמואל בבית שכנים של סבתא רבא ליזה, שהחליטו להכיר בין החייל שבא לבקר את קרובי משפחתו לבין הנערה היפה, סבתא רבא ליזה. מאז הם התראו בסופי שבוע. בשנת 1935 הם התחתנו ועברו לגור בעיר הולדתו של סבא רבא דופניצה. התקופה הייתה עליית השלטון הנאצי בגרמניה לבין תקופת מלחמת העולם השנייה.
 
לפני כניסת הגרמנים לבולגריה הם חיו חיים שלווים ומלאים באושר. בשנת 1937 נולדה לידיה על שם אימא של סבא רבא ובשנת 1945 נולדו התאומים  שרה וחיים שנפטר בגיל שנה. שרה נקראה על שם אימא של סבתא רבא, וחיים נקרא על שם אח של סבא רבא שנפטר בשנת 1945. סבא רבא עבד במחסני מפעל הטבק בעיר וסבתא רבא הייתה תופרת בגדי גברים. לאחר כניסת הגרמנים לבולגריה, נחקקו חוקים האוסרים על  היהודים לעבוד בחברות הגדולות והממשלתיות ולענוד את הטלאי הצהוב על בגדיהם.
 
לאחר זמן קצר גויסו  הגברים היהודים מגיל 20 עד 46 לעבודות כפייה במחנות עבודה וסבא רבא ביניהם. שם הם הועסקו בעבודות קשות במשך רוב עונות השנה, ולפעמים נהגו לשחררם בתקופת החורף הקשה. העבודות כללו פריצת דרכים בהרים, תחזוקת פסי רכבת, חפירות תעלות, פינוי סלעים ועוד. למזלם של רוב יהודי בולגריה הם לא נשלחו למחנות השמדה כפי שנעשה ברוב מדינות אירופה, בגלל התנגדותו של העם הבולגרי עם השפעתה של הכנסייה הנוצרית על המלך הבולגרי והצילו מהשמדה את יהודי בולגריה. לאחר סיום המלחמה סבא רבא התגייס למשטרה, במחלקה ללכידת נאצים והביא ללכידתם של הרבה משתפי פעולה עם השלטון הנאצי בבולגריה.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלה עליה גדולה של יהודי בולגריה, וכל משפחתם של סבא וסבתא רבא עלו לישראל בין השנים 1948-1949.

עליה לישראל

 לאחר הקמת מדינת ישראל סבא רבא סמי (שמואל) וסבתא רבא ליזה ושתי אחיותיי לידיה ושרה עלו בחודש מרץ שנת 1949 מבולגריה באוניה בשם "בולגריה" במסע מטלטל ומייגע והגיעו לנמל חיפה לאחר 10 ימים. מחיפה שלחו אותם במשאיות למחנה עולים בפרדס חנה שם הם קיבלו אוהל גדול ובו מיטות ברזל, מזרנים ושמיכות. החיים במחנה היו קשים, לא היו מים זורמים ולא היה חשמל. הם התרחצו בגיגית, כיבסו ביד ובלילה האירו את האוהל בעששיות. לאחר שסבא רבא מצא מקום עבודה בנמל חיפה בתור סבל, הם החליטו לחפש דירה בחיפה ומצאו דירת 2 חדרים קטנה ברחוב קיסריה מספר 12.

 תמונה 1

         מחנה העולים בפרדס חנה      

 

תמונה 2                        

  הדירה ברחוב קיסריה 12 בחיפה

 ילדות

נולדתי בחיפה בשנת 1952 ושנתיים לאחר מכן הורי החליטו לעבור לגור ביפו ברחוב הדואר 2 , קרוב למשפחתה של אמי, סבתא רבתא . סבא רבא סמי עסק כסנדלר בתיקון נעליים בתוך כוך קטן בכניסה לבית וסבתא רבא ליזה עסקה בשטיפת כלים וניקיון במסעדה שהייתה ליד הבית. למדתי בגן חובה ועירוני בשכונה שמאחורי קולנוע נוגה (כיום תיאטרון גשר), בבית ספר עממי בשם "בארי כצנלסון" שהתאפיין באותם הזמנים בילדי התפוצות. בשכונה שלנו גרנו בליל עולים ממרוקו, טוניס, אלג'יר, פולין, רומניה, בולגריה, טורקיה ועוד.

את רוב ילדותי ונערותי ביליתי בעיר יפו , ובגלל קירבתנו לים זה היה אחד המוקדים העיקריים לבילוי יומי. מידי יום לאחר שעות הלימודים ולפעמיים במקום שעות הלימודים ההינו יורדים לים ומחכים למציאות בים מהמטענים של הספינות שעגנו מחוץ לנמל יפו. המוקד השני לבילויים היו בתי הקולנוע שבשכונה, קולנוע צליל, נוגה ואביב, אליהם היינו מתגנבים מהגגות או לעיתים היינו מבקשים מהמבוגרים שיכניסו אותנו איתם בכרטיס אחד .

בבית דיברו ביניהם סבא רבא וסבתא רבתא בשפה הבולגרית, ואיתי בשפה עברית עילגת. ככל שעברו השנים, כן השתפרה שפתם העברית. אנחנו ספגנו וקלטנו את השפה הבולגרית והבנו את רוב המדובר אך מעולם לא ניהלנו שיחה בבולגרית .בשנת 1956 אחותי הבכורה לידיה נישאה ליוסי ובשנת 1969 אחותי שרה נישאה ליעקב.

המאכלים בבית היו כולם מאכלים בלקניים עם השפעה גדולה של המטבח הטורקי (הטורקים שלטו במדינות הבלקן כ 500 שנים) כמו בישול קדירה של ירקות ובשר בקר(גיבץ') ,מרק שעועית לבנה(בופ) , קציצות בקר ברוטב עגבניות (קפטטס קון טומטו סוס), מרק עדשים (לשטה), מרק קיבה (שקמבה צ'ורבה), במיה ברסק עגבניות ובימי הקיץ אבטיח עם גבינה בולגרית , מרק מלפפונים ויוגורט קר (טרטור). בימי שבת בבוקר אכלנו בורקס עם גבינה או תפוחי אדמה וביצה קשה חומה ( חמינדוס). את לימודי התיכון עשיתי שנתיים בבית ספר אורט יפו, ולאחר מכן בפנימייה הצבאית של בית ספר הטכני של חיל האוויר.

מילון

מחנה עולים
מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

לשטה
מרק עדשים

ציטוטים

”בימי שבת בבוקר אכלנו בורקס עם גבינה או תפוחי אדמה וביצה קשה חומה (חמינדוס).“

הקשר הרב דורי