מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה טרויה. נולדתי בשנת 1960 באזור גונדר, בכפר גנדוהה שבאתיופיה.

אני בת זקונים מבין 10 אחים ואחיות. בגיל צעיר נשלחתי לבית ספר בכפר שגרתי בו, שם למדתי עד כיתה ה'.

לאחר כיתה ה' עברתי לתיכון כללי בעיר עזזו. בזמן התיכון היה ניסיון של משפחתי  לעלות לארץ. התכנון היה לעבור את הגבול  לקניה, משם יחכו לנו מטוסים לארץ ישראל. אני ועוד 24 צעירים נשלחנו לעלות לארץ.

נסענו מגונדר לכיוון גבול אתיופיה-קניה ומשם היינו צריכים לעבור את הגבול ברגל ע"י השתלבות עם השוכרים שהיו בשוק המקומי. אך בגלל עיכוב בנסיעה הגענו לגבול בלילה ולא היה ניתן לעבור את הגבול, לכן נכנסנו לבית מלון שהיה על יד הגבול בשטח אתיופיה.

כשנכנסנו למלון כנראה שמישהו הלשין ומשטרת אתיופיה באה ועצרה אותנו. כך נשלחנו למעצר באותו לילה וזה נמשך שבועיים. התנאים היו קשים, בקושי היו לנו מים ואוכל. קבוצה של 12 בנות בתא קטן בסכנה תמידית לחיינו. זו היתה גם תקופה של מהפכה באתיופיה, הזמנים היו קשים. מי שנתפס בגבול גזר דינו היה מוות, אך ניצלנו – הצלה משמיים כנראה. האדם שהיה אחראי עלינו לא פגע בנו והשאיר אותנו בחיים כדי שנעמוד למשפט.

לאחר מכן העבירו אותנו לבית סוהר שבעיר בשם אווסה, שם התנאים השתפרו וקיבלנו ניצוץ של תקווה כשסכנת המוות עברה.

ערב אחד החתימו אותנו והודיעו לנו שאנחנו  משוחררים . היינו מופתעים ונרגשים, לא ציפינו לזה אך היינו מלאי תודה. לאחר מכן התברר לנו שאלו שהיו אחראים על העלייה  בארץ ישראל שמעו על המקרה והחליטו לשחרר אותנו. לאחר מכן חזרתי ללמוד בתיכון ובאותם זמנים ההורים שלי ושל בעלי החליטו שנתחתן אז הייתי מוגדרת כמאורסת.

עברו עוד שנה וחצי והיה הסכם בין ממשלת ישראל לבין אתיופיה, הסכם שהפך למבצע ושמו "איחוד משפחות" ובעלייה זו עליתי לארץ, הייתה זו העליה הראשונה הרשמית מאתיופיה. כך בשנת 1977 סוף סוף עליתי לארץ והגעתי למרכז קליטה בעיר טבריה, גרנו שם שלושה חודשים ולאחר מכן התחתנתי עם הארוס שלי.

בעלי למד בישיבה בתל אביב בה גרנו שנתיים ולאחר מכן עברנו לדירה פרטית ונולדו לנו חמישה ילדים מקסימים!

היום אני סבתא לעשרה נכדים ואני שמחה על כך שזכיתי לעלות ארצה ולהקים כאן את משפחתי!    

 תשע"ה  2015