מאגר סיפורי מורשת

שמי מעין, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

סיפורי מתרחש בשנת 1956 בקיבוץ כפר הנשיא, בגליל העליון, כשהסורים היו ליד הירדן. הילדים גרו 24 שעות בבית הילדים, כי זה היה הבית היחיד שהיה בנוי מבטון והיה הכי מוגן בכל הקיבוץ. בקיבוץ החל מגיל שלושה שבועות ההורים היו מכניסים את התינוק לבית תינוקות, (גם לשנת לילה). בלילה אחד מההורים היה שומר לילה, הייתה לו מיטה בכניסה של הבית. ובמקרה שהתינוק היה מתעורר, בוכה או חולה, אז שומר הלילה היה צריך לטפל בו.

הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בת חמש בגן. היה לילה סוער מאוד, עם הרבה רעמים וברקים. התעוררתי ונבהלתי מאוד מהרעמים, היה חושך מוחלט. בכיתי ואף אחד לא הגיע להרגיע אותי (היום אני יכולה לחשוב שהוא הלך לאסיפה, או לרקוד ריקודי עם…), ואז כשאף אחד לא הגיע –  הלכתי בפיג'מה לחדר של ההורים (כך קראו לבית). הלכתי בבוץ כי לא היו עוד מדרכות, הגשם ירד עלי, הרעם הרעים והברק סינוור אותי. כשהתקרבתי לחדר הדרך הובילה אותי מול רמת הגולן שהייתה כולה של הסורים. בתקופה הזאת נמצא רק צבא סורי ברמה על הגבול. פתאום ראיתי אורות מעבר לגבול ופחדתי מאוד. רצתי בכל המהירות לחדר של ההורים. כשהגעתי להורים סיפרתי להם בבהלה את כל מה שקרה. לאחר שההורים הרגיעו אותי הם החזירו אותי בחזרה אל הגן. (כך כל ההורים נהגו לעשות, והיום אני מבינה שלרוב ההורים זה היה מאוד קשה אבל הם נאלצו לעשות ככה, כי המערכת החינוכית הייתה מאוד נוקשה: הורה שהשאיר את הילד בבית היה חוטף על הראש למחרת).

סבתא מעין בילדותה

הערה נוספת: בקיבוץ שלנו היו שלוש משפחות שהתנגדו מאוד ללינה המשותפת והודיעו שיעזבו את הקיבוץ עם לא יעברו ללינה משפחתית, ולאחר הרבה אסיפות הוחלט לעבור ללינה משפחתית (כמו היום). ההחלטה לעבור ללינה משפחתית התקבלה כשהייתי בת 13, ואנחנו כמובן עשינו הפגנות ושביתות כי לא רצינו לעבור לבית של ההורים (כי בגיל 13 כבר רצינו להיות עם החבר'ה). חשוב להוסיף שבתקופה הזאת כל החלטה שהתקבלה באסיפה הייתה מחייבת. כל שבוע התקיימה אסיפה, ההורים היו משכיבים את הילדים בבתי הילדים והורים שהיו להם כמה ילדים היו צריכים לרוץ בין בתי הילדים כדי להרגיע ולהרדים את כל הילדים. היו הורים ששרו שירים לפני השינה, היו הורים שקראו סיפור והיו הורים שהיו פשוט נרדמים על המיטות. בכפר הנשיא היו ויכוחים עמוק לתוך הלילה ולאורך תקופה ארוכה בנושא הלינה המשותפת. חברים רבים נהנו מאוד מהחופש שהיה להם בזכות הלינה המשותפת, ורצו להמשיך להיפגש בערבים במועדון לרקוד ריקודי עם, לראות סרט ואז ללכת לישון עייפים אך מרוצים בלי הצורך לקום ולטפל בילדים. הם גם האמינו שהחינוך המשותף הוא הטוב ביותר לילדים, ושלא כל הורה מסוגל לטפל בילדים בצורה כזאת. מצד שני היו הורים שבכיתה שלנו היה הילד האחרון שלהם, והם הרגישו שהם הפסידו את כל חווית ההורות שלהם ולכן הם איימו על האסיפה שהם יעזבו את הקיבוץ אם לא תשתנה השיטה. ובסופו של דבר הקיבוץ החליט שהמשפחות חשובות לו והוחלט לעבור ללינה משפחתית. אז הוסיפו חדר לבתים וקנו ציוד לחדרי ילדים ועברו ללינה משפחתית בצורה מסודרת. יש להוסיף שהורים שלא רצו לשלוח את הילדים שלהם לבית הילדים היו מוזמנים לועדת חינוך וחוטפים על הראש, ולכן ההורים בחרו להיות ממושמעים.

הזוית האישית

הנכד דניאל וסבתא מעין: היה מהנה ביותר ומעניין.